המחאה החברתית לוקה בתסמונת בעייתית שלא עולה על סדר היום הציבורי - התעלמות מהמחאה האורבנית. בין אירועי ואדי סאליב, הפגנות המחאה של 2011 ומחאת יוצאי אתיופיה שהתפרצה לאחרונה, ישנו קו מחבר שלא עלה עד היום: מחאתם של אנשי העיר החשים כי נדחקו לשוליים.



בעיר הגדולה הזדמנויות רבות, ביניהן עושר תרבותי, מגוון אפשרויות תעסוקה וחינוך. בפועל, עבור מי שגרים גם היום בוואדי סאליב, כמו גם בשכונת שפירא בתל אביב, המחסומים גבוהים כבעבר.



המילה ״פריפריה״ עולה פעמים רבות בדיונים על הזנחה ממשלתית. הפריפריה אכן מוזנחת על ידי הממשלה בהיבטים כגון חינוך, בריאות, תעסוקה ותחבורה. אך עם זאת, המחאה צומחת דווקא מהתושבים העניים של הערים הגדולות שבין חדרה לגדרה. נשאלת השאלה מדוע המורסה שמכילה בתוכה זעם ותסכול מתפוצצת דווקא בתל אביב, חיפה וירושלים ולא בנתיבות או במגדל העמק?



הנתונים המספריים מצביעים על כך שרק כ־10% מתושבי תל אביב חיים מתחת ליכולת הקיום בכבוד, אבל בבחינת הנתונים המוחלטים, מדובר בקבוצת אוכלוסייה שמסוגלת לאכלס שתי ערים שלמות בנגב. כשבוחנים את אחוז העניים בירושלים, המספרים גדולים בהרבה ויכולים לאכלס שמונה ערים ממוצעות בפריפריה הגיאוגרפית.



אבל בחינת המספרים היא רק קצה הקרחון של הסיפור הזה. יוקר המחיה בעיר בכלל ועלויות הדיור בפרט גבוהים לאין שיעור מהמקבילות בצפון ובדרום. אומנם השכר בעיר גבוה מזה שנהוג בערי הספר, אבל הפער בין יכולת ההשתכרות ליוקר המחיה בעיר עולה על זה שבפריפריה.



גם ההשקעה הממשלתית והעירונית בתושבים המוחלשים בערים קטנה מזו שבפריפריה. למשרד הנגב והגליל אין מקבילה שדואגת לשכונות העניות בערים. ממשלת הליכוד שהקימה בזמנו את פרויקט שיקום השכונות היא גם הממשלה שמסמסה אותו.



גם המדד שקובע משרד הפנים המתעדף ערים לעשרה אשכולות על פי מצב סוציו-אקונומי של תושביהן מרע עם התושבים המוחלשים בערים הגדולות. הממוצע העירוני שמחבר בין תושבי המגדלים בתל אביב לתושביה הדרומיים של העיר מזיק בבחינת הזכאות לתקציבים ממשלתיים. בהיעדר תקציבים ממשלתיים, פועלות העמותות כמנוף סיוע לאוכלוסיות מוחלשות בישראל, אך גם שם מעדיפים ארגונים וקרנות רבים להקצות את תקציביהם המוגבלים רק לפריפריה הגיאוגרפית.



הלכידות החברתית ביישובי הפריפריה גבוהה יותר ומאפשרת לקהילות מוחלשות לתפקד טוב יותר לעומת חיי העיר המנוכרים. גם חשיפה לאפשרויות ללא יכולת לצרוך אותן מייצרת תסכול. סיבות אלו מגבירות את החשיבות בהפניית משאבים לטובת האוכלוסיות המדוברות.



המדינה צריכה להכריז על השכונות כעל אזורי עדיפות לאומית ולהשקיע בחינוך איכותי בהן, שיאפשר לדור הבא לפרוץ את מעגל העוני. ללא התייחסות משמעותית לקטמון בירושלים ושכונה ד' בבאר שבע לא יתרחש צמצום פערים אמיתי. הפריפריה החברתית בערים הגדולות היא חלק קריטי בפתרון חינוכי-כלכלי-חברתי שאליו ממשלת ישראל הנכנסת חייבת לתת את לבה.



הכותבת היא סמנכ"ל קרן "אייסף" המסייעת לצעירים לרכוש השכלה.