שנים רבות מדי רדף אותי אבי המת כמי שדורש ממני מנוחה נכונה. הוא כיכב בסיוטי הלילה שלי שמהם התעוררתי שטוף זיעה קרה רגע לפני שחברנו לכירה כהלכתה מעל הכיור במטבח.



הוא נכנס ויצא מחיי ללא שליטה ובאין מפריע בעת יקיצה. הוא תבע ממני כל מה שהורים תובעים מילדיהם ויותר. הוא דרש שאבוא חשבון עם אחיותיו, הרצליה ועדנה, שהתנפלו עלינו בתלונות ותביעות שונות ומשונות טרם שמתקו לו רגבי עפרו וניתקו מאיתנו כל מגע, עד כדי כך שפעם אחת, בכיכר הגדולה והריקה שהייתה כיכר המדינה באמצע שנות ה־80, ראתה אותי דודתי חוצה את הכיכר בדרך למערכת ״מוניטין״ בה' באייר פינת תש״ח, ועשתה ויברח ספורטיבי שכמותו נראה לאחרונה בפרק האחרון בסרטי ג׳ייסון בורן, ולא באתי.



לעתים, כשהזדמן, כתבתי עליהן כמה מילים נלעגות ועוקצניות שנחשבו בעיני נטולות שיניים בהשוואה לפועלן של אחיות־הרשע שאפילו להלווייתה של אמי, 25 שנה אחרי מות אבי, לא באו. זה היה מסע ארוך, מייגע, מרעיש ומטלטל, עד שמתישהו במהלך השנים האחרונות, בשנים שבהן הפכתי למבוגר מאבי בעת מותו, הוא החל נמוג בתודעתי ותפס את מקומו לצד המתים האחרים בחיי אף שאין ספק שמקום ההורים המתים בתודעת ילדיהם תמיד יהיה גדול ומשמעותי יותר ממקום המתים שאינם בני משפחה מדרגה ראשונה. אילו נפגשו החיים והמוות בקונצרט של ניל יאנג למשל, הרי שהורי היו יושבים לצדי בשורה הראשונה, ואילו המתים שאינם הורי היו יושבים ביציע.
 

מעולם לא גרסתי שאני הבחור היחיד בן 25 שאביו מת ללא התרעה מוקדמת ובטרם עת. אבל אני מודה שניצלתי לעתים רחוקות ומדודות את משלח ידי ואת האוטונומיה שניתנה לי בבחירת נושאי הכתיבה מגיל צעיר, וכתבתי עליו כאשר חשתי שלבי עלול לפקוע אם לא אעמיד אותו למשפט הקוראים כדי שיבינו אותו, אותי ואת הטלטלה העזה שהדיחה את משפחתנו מדרך המלך והפילה עלינו תוגה שממנה לא החלמנו עד היום.
 
אמי בחרה בחיי אלמנות עד מותה, וגם אם המילה ״בחרה״ אינה מיטיבה לתאר את החלטתה, הרי שיצא לי לסעוד פעמים אחדות בחברת הגברים שאיתם יצאה ואולי אפילו שקלה להקים איתם חיים חדשים. איך אומר זאת בנימוס על כולם ללא יוצא מן הכלל? הם לא התגוררו בסביבה הכללית של קרסולי אבי. ממרחק הזמן והתובנה אני רואה מדוע סירבה להתעורר לצדו של ישיש זה או אחר ולגלות להפתעתה כי שיניו עשו את הלילה בכוס מים.

אבי מת בגיל 55. 1.80 מ' גובהו, 85 ק״ג משקלו, עיניו כחולות, ואת בלוריתו המקלישה איזן בתבונה של גבר בעל נטיות אסתטיות בזקן מפולפל בסגנון המינגוויי. ביום שבו התעורר החשש שהוא חולה, הוא הקיף את הפארק הלאומי ברמת גן בריצה קלה בבוקר. פעמיים.
 
אילו חי היה אבי בן 90 ב־4 ביוני השנה. אי אפשר שלא לציין שאביו, סבי, מת בגיל 96, משעמום, מדלות וזילות החיים בבית האבות שאליו נמסר למשמורת ושם נשכח סר וזעף. כשם שקשה להתעלם מהעובדה שאחותו דבורה מתה בגיל 102, צלולה ובהירת עין עד יומה האחרון. בתנאי פתיחה כאלה לא היה מוגזם לצפות שאבי יחצה את גיל 80 בהליכה ובבריאות טובה, אבל גם גנטיקה היא סוג של רולטה, ואריכות ימיו של האב אינה הבטחה לאריכות ימיו של הבן.

רוב חברי לא הכירו את אבי. רציתי לכתוב ״לא זכו להכיר״, אבל מי אני שאקבע עבורם זכות מהי. משום שלא הכירו, לא ראו ולא שמעו, לא נחשפו לשמחת חייו העולצת, לחוש ההומור המיוחד שלו, ליכולתו הנדירה להתחבב על הזולת במהלך פגישה אחת ולצורך המייאש שלו לעזור למי שנקלעו לדרכו, היה עלי להגדיר את עצמי ואת מי אני במנותק מאבי ומהתכונות שירשתי ממנו. זה נטל בלתי נסבל לנהל את חייך במנותק ממי שטביעת הדנ״א שלו כה רלוונטית למי ומה שאתה. נגזר עלי לרוץ במקום במהירות כפולה ממי שיצא להם להכיר את הורי חבריהם ולזהות את שילדיהם ירשו מהם
.
אני מניח שממילא לא הייתי מותיר את יום הולדתו ה־90 ללא התייחסות, אף שעל פי כל ההגדרות המקובלות לא היה מגדולי האומה. אבל יום הולדתו הקרב תפס אותי בנקודת שפל. כנראה הנמוכה, המפחידה ונטולת הפתרון הנראה לעין ביותר בחיי, שהוא תמיד הזמן בחיינו שאילו היינו יכולים היינו רצים בו הביתה, להניח את ראשנו המתפוצץ מדאגה קיומית בחיק האנשים שתמיד ידעו לעשות לנו טוב יותר, להרגיע אותנו ולהבטיח שיהיה בסדר.
 
כפי שאמרתי, הוא לא היה מגדולי האומה, אבל הוא היה אחד הפטריוטים הישראלים הגדולים שהכרתי. הייתי מודע לכך מהסיפורים המעטים שסיפר, מספר הזיכרונות שכתב כאשר נשבר לבו אחרי מלחמת יום כיפור וכל מה שהיה קודם לא היה יותר. עד היום אני מקבל תגובות מקוראים שנתקלים בספר במקרה במחסני עודפים או בחנויות לספרים משומשים ומזהים את עצמם בסיפור חייו של צבר שלא החמיץ אף מלחמה, לא ויתר על השלום והתנדב בגיל 17 לבריגדה היהודית בצבא הבריטי ולחם איתה בצפון אפריקה, יוון ואיטליה, נשאר עד יום הניצחון על גרמניה וממנו מיהר להתייצב בהגנה ואחריה בפלמ״ח ובפלי״ם שבמסגרתם ליווה שיירות לירושלים והעלה מעפילים מקפריסין.
 

אבנר מיברג (באמצע בבגד ים) בספינה בדרך לקפריסין. צילום: אלבום משפחתי
 
שנים מאוחר יותר, עמוק בעידן האינטרנט, התעקשתי למצוא חיזוקים לסיפורים שסיפר על עצמו ולפעולות שבהן השתתף. לא פליאה אחזה בי כשמצאתי עדויות תומכות למעלליו בזיכרונות של ישראלים בני זמנו, אלא השתאות וגאווה. הקורא יכול לכנות אותי מהגר ויורד וכל מה שבא לו עד שפניו יכחילו, אבל למה שעשה אבי יש עדויות וסימוכין. כמו הסיפור על תפקידו כאיש הפלי״ם שקפץ מסירה קטנה עם חבל קטן שהיה קשור לחבל גדול ושחה איתו - הוא היה כדג במים אף על פי שבשנים שבהן הלכנו לים הוא פיתח סגנון חתירה מיוחד שבו שחה מבלי להכניס את ראשו למים כדי לא להחריב חלילה את בלוריתו המקלישה, שנחשבה בעיניו כבלוריתו של אלביס - אל החוף בקפריסין כדי לחבר את החבל לספינה שהטילה עוגן סמוך לחוף לטובת הפליטים שהובלו לפלשתינה.

מצאתי עדות לשהותו, בדיוק כפי שכתב, בספינת מעפילים שאחד ממלחיה מת בלב ים ועדות נוספת שאכן היה במשוריין בדרך לירושלים. נדמה לי, לפחות עד כאן, שאני פטור מלכתוב כמה אהבתי אותו, כמה הוא חסר לי וכמה קצר היה הזמן שיצא לנו להיות ביחד כאנשים מבוגרים. למרות החסר הנורא הזה, שלפעמים אני מוצא עצמי מתריע את ילדי מפניו, הוא הספיק למזוג לי את כוס הבירה הראשונה שלי, את כוס היין, וגם סיגריה שעישנתי במחיצתו לא נראתה בעיניו כעבירה על החוק. אבל יותר מכל ובלי מילים, למדתי ממנו את ההבדל הקיומי והקריטי בין טוב לרע, מהם חיי מוסר, יושרה אינטלקטואלית מהי, וכיצד לא שופר גורלם של מי שאינם משקרים ומרמים. אילו היה נותן לעצמו הנחה באחד התחומים הללו, אני מניח שהיה חוגג את יום הולדתו ה־90 ליד הגריל בביתי. היה מתענג על מראה נכדיו. גאה במה שהספקתי לעשות ושותה איתי כוסית אחת יותר מדי - כהרגלו.
 
הצורך לכתוב עליו במלאת לו 90 פעם בי ללא שליטה. ועדיין לא ידעתי מה נותר להוסיף בהתחשב בעובדה שכתבתי עליו מספר פעמים ברבות השנים בעיתונים שונים ויש לי כבוד לסבלנותו וסובלנותו של הקורא, שממילא אני מלעיט אותו בחומרים שאינם גורמים להפגנות התלהבות מול המערכת. לפעמים המקריות גדולה מהמציאות, וזה מה שקרה לפני חודשיים, כאשר נתקלתי בעת צפייה בסדרה הזניחה ״הומלנד״ בבניין שהוא בית הספר לרפואה ע״ש פרופ' איוב אומאיה בפקיסטן. באותה מידה יכול להיות שהבניין סמוך ונושק למתחם שבו הסתתר בן לאדן באבוטבאד, אבל יש דבר כזה. עבור מי שרופאים אינם אלוהיו וברבות השנים פיתח כלפיהם יחס חשדני מהול ברתיעה של מי שתלוי בהם ובמוצא פיהם, פרופ' אומאיה, מגדולי חוקרי ומנתחי המוח שפעלו באמריקה, הוא אלוהים הקטן שלי ואני הרי אפיקורס ללא תקנה.
זה עצוב ומעורר מחשבות נוגות, אבל איוב חאן אומאיה מת ב־10 ביולי 2008, בביתו באסלמבאד, פקיסטן, מסיבוכי מחלת אלצהיימר. בן 78 היה במותו. הוא עמד בראש מחלקות רבות לניתוחי מוח ולחקר המוח באמריקה. הוא נחשב מנתח בחסד עליון. זה אינו דבר של מה בכך לחטט במוחו של חולה המוטל לפניך ולדאוג שיקום מהניתוח מבלי שיאבד את יכולת הדיבור או את היכולת להניע את גפיו.
 
עיקר עבודת המחקר שלו, שעל אודותיה ניתן לקרוא ב־200 מאמרים רפואיים שפרסם בירחונים הרפואיים הנחשבים ביותר, עסק במחסום המונע מכימותרפיה הניתנת לווריד להגיע למוח ולהשפיע על הגידולים המתפשטים בו. כינויו היה ״המנתח המזמר״, מכיוון שהיה זמר אופרה מקצועי, טנור ערב כפי שסיפרו לי, שנהג לשיר אריות לפני ואחרי ניתוחים שערך לשמחת חוליו, בני משפחתם ועמיתיו הרופאים. הוא גילם את עצמו בסרט ״השמן של לורנצו״ בהשתתפות פיטר יוסטינוב, סוזן סרנדון וניק נולטי, על ילד החולה במחלה חשוכת מרפא שהוריו מתגייסים להציל אותו וממציאים תרופה המאריכה את חייו.
כאשר צלצל הטלפון בדירתנו בלוס אנג'לס בספטמבר 1980, בשעה השמורה לשיחות טרנס־אטלנטיות, ידעתי מה ייאמר: שהגידול שהתגלה במוחו של אבי ונותח בהצלחה בבילינסון חודשים ספורים קודם לכן - חזר והתפשט. כעת נקראנו להציל את שלא היה ניתן להציל.
 
טקסטים בנושאים רפואיים הם תמיד עילה לקורא למשש את גופו ולתהות אם יעמוד בתיאורים האורבים לו למרות יכולתו המוכחת לצפות בסדרות טלוויזיה ובסרטים שבהם אוכלים זומבים אנשים בשר ודם ושחקנים כסטאלון, וויליס ושוורצנגר מפזרים בנדיבות חלקי מוח על המסך. הנה מונח שאינכם רוצים להיתקל בו: גליובלסטומה. אם חלילה נאמרה המילה בהקשר למישהו היקר לכם או חלילה בהקשר שלכם, המלצתי היחידה היא לברוח להרים או לחשוב כיצד להעביר בצורה הטובה ביותר את תשעת החודשים עד שנה שנותרו לכם לחיות.
 
אבי חי באשליה שאהיה שותף למעשה אמיץ אך בלתי אפשרי: לקצר את חייו. למרות המאמץ הגדול שהשקעתי בניסיון להצילו בהיותי בן 25, את ההנחה הזאת לא עשיתי לו והוא לא סלח לי על כך. אבי סירב למות כשהוא מוטל, מנותק וקרוע מעולמו, בפיג'מה כחולה באחד הבתים הללו ששמם מתחיל ב״בית״, ונהג להצביע עלי בידו ועשה תנועה שהגדירה את אכזבתו ממני. אני מודה שלא ידעתי כיצד לקצר את סבלו ולעבור על החוק באותה עת, אבל ביקשתי מכתב באנגלית רפואית עם צילומי הרנטגן. אינני מכיר צילום דוחה ומקפיא דם יותר מסיטי של המוח וגידול בו. בצילום נראה המוח כאגוז מלך פרוס לרוחבו. הגידול ואזור הניתוח נראים ככתם לבן, פצע נורא מדמם אפור ושחור. התיישבתי ליד הטלפון וחייגתי למרכזים הרפואיים הגדולים באמריקה. דיברתי עם פרופסורים בטקסס, בסלואן־קטרינג, בברקלי, בוושינגטון. כולם, עד האחרון בהם, אמרו לי בטלפון: ילד, לא היינו עושים את זה לאבינו.
 
במהלך אותו חיפוש סיזיפי הגעתי לפרופ' אומאיה בבית החולים האוניברסיטאי בוושינגטון הבירה. פרופ' אומאיה המציא דרך לעקוף את מחסום הכימו־ תרפיה באמצעות מאגר גומי קטן הנקרא "Ommaya Reservoir" שאותו השתיל מתחת לעור הקרקפת מעל הגידול והזריק את התרופה ישירות למאגר שטפטף אותו בשיהוי מבוקר. כ־20 חולים סופניים שרדו את הטיפול החדשני שלו. חלקם חיו חמש שנים נוספות בבריאות טובה, שהן חמש שנים יותר משהיו לאבי. נרגש ונסער התקשרתי הביתה ואמרתי: יש תקווה.
 
זה היה בצהרי אביב, כאשר הרופאים יצאו למדשאה בבילינסון ואמרו לנו שלאבי יש גידול ממאיר במוח. כולם חשבו כיצד להביא את אבי לסוף טוב, ואני חשבתי ששום דבר לא נגמר טוב אצלנו. מה שהרג אותי היה העובדה שאבי ראה את זה מגיע, והאימבצילים שהקיפו אותנו המשיכו לשכנע אותו שהכל יהיה בסדר. שיוצאים מזה. בערך כמו מספר הפעמים שישראל לקחה את המונדיאל.
 
רוב הציורים והצילומים בחדר העבודה שלי הם של אנשים מתים. מבחינת נדל׳ץ אנחנו משפחה עשירה. חצי מבית הקברות בנחלת יצחק שלנו ורבע מקריית שאול. אף פעם לא אשכח את אחת מהחברות הטובות של הורי, שהתקשרה אלי הביתה ברמת חן, בליל גשם שוטף, כאשר עזבתי את מיטתו כדי להתקלח ואמרה לי בקולו של רפי גינת בימי הכריזה שלו במשחקי מכבי תל אביב: "אבא שלך גמר". זה המקסימום שהאישה הצליחה לחלץ מעצמה? אבא גמר? למה לא "רון, אבא נפטר", או "רון, יש לי חדשות קשות". אלה אינן אמירות שעליך להיות אפלפלד עבורן. עם כל הכבוד לטולסטוי, לא כל המשפחות אומללות בדרכן. לנו המציאו משהו מיוחד. אין מלחמה שתאמה את גילו שאבי לא התגייס אליה. בסוף הוא מת במיטת סוכנות מברזל בצבע אפור מחליד עם אחיות משועממות שפגשו את המוות ארבע פעמים בלילה.
 
הבאנו את אבי לוושינגטון. מנתח מתמחה עיראקי סייע לאומאיה בניתוח. ההומור הדק של האיוש לא נעלם מאבי: חולה ישראלי המנותח בוושינגטון על ידי פקיסטני ועיראקי. יש כאן מוסר השכל בנושא האיום הערבי. מניתוח מוח שני במהלך שישה חודשים קם אבי ועזב את בית החולים על רגליו כאשר לפתע ובצירוף מקרים נדיר, הסתבר שבהדסה עין כרם התארח אותה שנה נוירוכירורג אמריקאי בעל שם, קולגה של פרופ' אומאיה שהכיר את אופן השימוש במאגר הגומי: פרופ' וולף קירש. היתרון של המקריות הזאת היה שבמקום להישאר באמריקה, הרחק מביתו, חבריו ובני משפחתו בנסיבות קשות ביותר, נוצרה אפשרות לאבי לשוב הביתה, בתנאי שפרופ' קירש ייתן את הסכמתו לאומאיה לטפל באבי בירושלים. בשיחה טלפונית בין השניים בנוכחותי נתן פרופ' קירש את הסכמתו. עם ברכתו של אומאיה - שבנו לישראל.
 
אני זוכר את המסדרון, את המחלקה, את חדר הרופאים, את פרופ' קירש ואת הרופאים הישראלים שהקיפו אותו כדי ללמוד, דברי אלוהים חיים. יש רופאים המתנהגים כבני אדם; אחרים כסגניו של אלוהים. קירש היה גבר קירח, שערו הדל כסוף, הוא היה שזוף ואתלטי, והוא היה האדם היחיד ששקלתי בחיי להכות למוות. קירש ישב בחדר כאשר נכנסנו. לא לחיצת יד. לא שלום. עוד מפגש עם מת־חי. הוא הביט בצילומי הרנטגן, קרא את סיכום המחלה והניתוח, בדק את המאגר בראשו של אבי ואחר הטיל את הפצצה: הוא שינה את דעתו.
 
הוא מעריך את פועלו של ידידו אומאיה, אך כעת הוא גורס כי כדאי לנו להניח לאבי למות. לתת למחלה לסיים את מהלכה. הבטתי באבי בניסיון ללמוד אם הבין את האנגלית הרפואית של קירש. הוא הבין. הוא קם, לבוש במעיל הקורדרוי החום האהוב עליו ומכנסי ג'ינס שתלו עליו אף שהחגורה הייתה מהודקת עד החור האחרון. הוא חייך או איך שקראו לעווית שעלתה על פניו, יצא מהחדר והלך לשבת על ספסל במסדרון. נשארנו פעורי פה מול קירש והרופאים הישראלים. רופאים ישראלים לא דיברו כך עם חוליהם לפני 35 שנה. רופאים ישראלים דאגו להדגיש את החיובי. לא להרפות מהתקווה ולא לכבות את האור.
 

אבנר מיברג בשנת 1977, תמונה אחרונה שצולמה בבריאות טובה. צילום: אלבום משפחתי

 
אמרתי לקירש מה חשבתי על המהפך הדרמטי בדעתו. שהוא משך את התקווה מתחת רגליו של אבי. זה לא היה הזמן והמקום לעשות סקנדל. זה היה מהמקרים הללו שאין מה לעשות כשהם ניחתים עליך. רגע אחד אתה חי, ובשני אתה מת. במכונית בדרך לשפלה, כשאני נוהג בווליאנט 66' השמורה של אבי שישב לצדי, טפח אבי על כיס חולצת הג'ינס שלו. הוא כבר התקשה לדבר אבל הצליח לומר: תעודת הפטירה שלי. אחרי שלושה חודשים הוא מת.
כאשר החלטתי מה אכתוב על אבי במלאת לו 90, החלטתי שכעיתונאי ולא רק יתום, עלי להביא דבר מה חדש בעל ערך עיתונאי. החלטתי למצוא את ד"ר וולף קירש. לא תחקיר דגול בעידן גוגל. האפשרות המיידית שעלתה: הוא מת. אבל הוא פרופ' לביוכימיה, מנתח ראש 
 
ומנהל המכון למחקר, לימוד ונוירוכירורגיה בלומה־לינדה, קליפורניה. מצאתי את כתובת המייל שלו ושלחתי לו מכתב שבו הצגתי את עצמי, את עיקרי המקרה ואת העובדה שאני עיתונאי הכותב על אביו. קירש ענה לי.
 
"הרשה לי קודם לתקן את התרשמותך לגבי הסכמתי לטפל באביך", כתב לי קירש. "ד"ר אומאיה מעולם לא פנה אלי בעניינו, ומעולם לא הסכמתי לטפל בו בכימותרפיה באמצעות המאגר. התרופות שבהן השתמשו אז לגידולים במוח, היו רעילות ביותר. לא חשבתי שכימו באמצעות המאגר תהיה טובה לו. יש לי ניסיון רב עם גליובלסטומה, ואני אחד מהחוקרים המובילים בתחום. אני זוכר שפגשתי את אביך בקליניקה בהדסה. לא היה בין אומאיה לביני כל קשר לפני שאביך הגיע להדסה. התרופות שבהן השתמשו בשנים 1980־1981 היו גורמות לסיבוכים רבים, התקפים אפילפטיים שהיו פוגעים באיכות החיים שנותרו לו. לא היה כל שינוי בדעתי לגבי הטיפול במאגר, ודעתי לא השת-נתה גם היום. מדוע הבאת את אביך אלי להדסה ולא נשארת בטיפולו של אומאיה בוושינגטון? האם אביך חי בישראל באותה עת? אנא הסבר מדוע חפצת לקבל טיפול לאביך ממני בהדסה? גליובלסטומה הוא עדיין גידול סרטני שאין לו תרופה, וברוב המקרים מעדיפים הרופאים לא לגרום לחולים נזק נוסף. אנא בדוק את העובדות לאשורן".
 
נשמתי עמוק, שלחתי לו מייל נוסף שבו העמדתי דברים על דיוקם, כולל העובדה שקירש הוציא את אומאיה המת ואותי שקרנים, חידדתי את שאלותי והמתנתי. חלפו ימים ועקבותיו של פרופ' קירש נעלמו. בעיני רוחי אני רואה אותו משחק טניס זוגות בשמש הטובה של לומה־לינדה.
 
שלחתי לו מייל לסיכום. אולי תסכימו איתי שבהתחשב בעובדות שפרשתי כאן, הייתי ונותרתי מאופק ומנומס. ישראלים מגיבים בחומרה גדולה יותר על דיילות שאינן מוכרות להם שוקולד מספיק מהר.
 
"המייל השני שלי ודאי הבהיר לך שאני זוכר את השתלשלות הדברים כפי שרק מישהו במקומי יכול. שלא היינו שבים לישראל אלמלא ענית בחיוב אחרי המאמץ, הנסיעות הקשות והכסף שהוצאנו... אני מבין כיצד זה אינו עניין מרעיש להפוך את דעתך מול חולה נוטה למות שאינו פציינט שלך. אני מודה שאין זה קל כלל להיצמד לאתיקה העיתונאית שלי ולשים את מותו של אבי בפרספקטיבה נכונה ללא תרעומת. לא אחרוג מהתנהלותי האתית המנומסת כדי לחלץ נקמה מילולית מאוחרת על התנהגות לא תקינה בת 35 שנה. אומר רק כי אינני נהנה שנוהגים בי כהדיוט שאינו מבין דבר ברפואה. כל הטיפולים הכימותרפיים רעילים במידה זו או אחרת. מה שגרם לך לשנות את דעתך, תהיה זו קנאה מקצועית או סתם יום רע בירושלים, הכרזתך נטולת האמפתיה בנוכחות אבי ובפניו, הייתה דוגמה לרפואה קלוקלת והתנהגות לא אנושית. אני משוכנע שלא אשמע ממך יותר, אבל אני מבטיח לך שאנהג בך טוב יותר מכפי שנהגת באבי. אצטט את דבריך בדיוק נמרץ".
 
בשנים הרבות שחלפו מאז למדתי לחלוק על קביעתה של סוזן זונטאג שמחלה היא מטפורה. הצלקות שנותרו צרובות בי לא ייעלמו לעולם, ומי שהכירו אותי טרם מותו של אבי יודעים לספר עד כמה השתניתי מאז שהייתי הצעיר תאב החיים והנמרץ שהייתי. ככל שאני משתדל לזכור את אבי במיטבו, הולכת דמותו ונמוגה. קל לי יותר משום מה לזכור אותו על סף מותו מאשר בבריאות טובה. אבל זו כבר המחלה שלי.