אז הגיע היום הזה בשנה, שבו רואה החשבון שלי קורא אותי למשרדו ומדבר איתי ב״רואה חשבונית״ שוטפת על זה שהגיע חודש מאי, ושזה בדיוק הזמן לסכם, מה עשה הכסף שלי השנה. לי היה נדמה שהכסף שלי עשה השנה חו״ל, אלכוהול וחדר כושר, וגם היה נדמה לי שהשנה נגמרת בדצמבר, אבל כנראה שאני לא ממש מבין בכסף ובתאריכים.
אז הוא מדבר, ואני מהנהן אחת לשלוש שניות, ומסכים הסכמה טקטית עם כל מה שהוא אומר, כדי לא לערום קשיים. המטרה היא לקצר את הפגישה, לחתור לסופה ולהגיע כמה שיותר מהר הביתה. כל שאלה שארצה לברר, עונשי יהיה חצי שעה של הסברים חשבונאיים, או שהגרוע מכל יגיע והוא ישלוף את השטן בהתגלמותו - המחשבון.
אז ויתרתי על שאלות צודקות כמו, מדוע הוא לא הכניס כהוצאה מוכרת את הפגישה העסקית שעשיתי עם שני חברים ב״הרברט סמואל״ ביום שישי בערב, וגם ההוצאות בחנות ״אות ועוד - ספרי לימוד לבית הספר היסודי״, שם קניתי ״ציוד משרדי ועוד״, יום לפני פתיחת שנת הלימודים, לא נכנסו, מה לעשות שהייתי צריך לקנות עטים בשווי של 5,000 שקל בדיוק בזמן ששני הילדים שלי התחילו את שנת הלימודים.
עוד הפתיע אותי, שלא נכנסה הספרות המקצועית שקניתי בסטימצקי, וכללה ספר טיולים לסרדיניה, ״יומנו של חנון 4״ ו״בישול טבעוני״ של בני סיידא. חשבתי שראוי לשכנע את רשויות המס שמדובר בהוצאות שמייצרות הכנסה - כי אם הילדים והאישה יקראו ויבשלו, אני אוכל לשבת לעבוד.
עוד הפתיע אותי, שלא נכנסה הספרות המקצועית שקניתי בסטימצקי, וכללה ספר טיולים לסרדיניה, ״יומנו של חנון 4״ ו״בישול טבעוני״ של בני סיידא. חשבתי שראוי לשכנע את רשויות המס שמדובר בהוצאות שמייצרות הכנסה - כי אם הילדים והאישה יקראו ויבשלו, אני אוכל לשבת לעבוד.
אז במהלך ההנהון הקצוב אני שואל את עצמי, מה נשאר לי בעצם במדינה הזאת. אם גם אי אפשר לרמות את הרשויות - אז עדיף לרדת ולנסות לרמות רשויות במדינה אחרת. כמובן שלא נתתי ביטוי קולי לתהייה המיותרת הזאת, גם כי אין לי שום כוונה לעזוב, וגם כי אז הוא היה מוכיח בעזרת חברו הטוב, המחשבון, ששיעורי המס המשולמים בארצות אירופה הקרה, אינם שווים את המעבר בהתחשב בהוצאות רילוקיישן וביגוד חורפי, ומכל זה צריך להוריד את הפחת. תמיד צריך להוריד פחת - כל פעם שאתם רואים פחת, ישר תורידו אותו, זו המסקנה שלי מהמפגשים השנתיים אצלו.
רואה החשבון הוא אדם מהוגן, מאורגן ופדנט באופן מבהיל, שמזכיר את היינריך הימלר, המפקד על צבא עמוס בדפים מהודקים, בשתי תיקיות בעלות כריכה רכה, המסודרות בקו מקביל, אחת אצלו ואחת אצלי, והוא מבקש ממני להפוך לדף מספר 3, להתחלת הפגישה.
״אם כן, ידידי, אתה בוודאי רואה שעמודת ההכנסות ועמודת ההוצאות ניצבות אחת מול השנייה, כך שעמודת ההוצאות מפליגה עד עמוד 9, בעוד עמודת ההכנסות נגמרת אחרי חמש שורות״. אני שואל בחשש, ״וזה לא טוב, כאילו?״, הימלר מחייך, ואומר שהיו לי כבר שנים טובות יותר. והאמת היא שזה נכון.
הפגישות האלה גורמות לי להרהר ולהיזכר בערגה, בשנים הפיננסיות הנפלאות, שבהן הטלוויזיה ראתה בי טאלנט לוהט, שראוי לשלם לו כגמולו, כדי שלא יעזוב לערוץ מתחרה. אבל אחרי שכל ערוצי הטלוויזיה הבינו שיש תפוחי אדמה קטנים וחדשים, שאפשר להוסיף להם קצת תימין ורוזמרין ולאפות אותם בתנור במשך 50 דקות, ולהוציאם פציחים, חסרי דעה ועמוד שדרה, שינועו בחופשיות מריאליטי כדורגל, למשימת הישרדות וי־איי־פי, טוחנים קמפיין אחר קמפיין, ובין לבין מצטלמים טופלס על החוף, ואני, שלקח לי חמש מאות שנה לספר את סיפור האהבה הבלתי אפשרי שלי, לא השכלתי למנף אותו מספיק, כי לא חשוב הסיפור, אלא איך אתה ממנף... שיט, צללתי למחשבות, והוא קלט שאני לא מהנהן כבר עשר שניות. ״כן, כן, ודאי, אני אעביר את טופס 106 ואת ריכוז קרנות ההשתלמות, בטח שיש לי את זה בבית. מפליא אותי שאין לי את הטפסים האלה פה איתי, כי אני כמובן, סוחב אותם איתי לכל מקום, כדי שאם איזה בוקר סתם יבוא לי להתקזז עם מע״מ, בשביל הכיף, יהיה לי איך.
אגב בשביל מה צריך מע״מ בכלל, אם אני מצד אחד משלם אותו ומצד שני מקבל אותו בחזרה...״, שיט, למה שאלתי את זה בקול רם? כל מה שתכננתי קרס, אני יכול לשכוח מלראות את הבית היום. נשלף המחשבון.
חמישה דברים מפחידים שעלולים לקרות אחרי ״האח הגדול״ בסדר עולה:
1. שנטלי עטיה תחזור לאיציק זוהר
2. שמושיק עפיה יחזור לחובות
3. שקטיה תחזור לסמים
4. שנירו ייגמל מסמים
5. שמוטי גלעדי יחזור לחיקויים