אקטיביזם שלטוני: מתי מותר לממשלה להתערב בהכרעות ביה"מ?

בפועל יש סטיות, אך הן אינן מהותיות או משמעותיות. הן בשוליים. העצמאות המהותית של המשטרה והפרקליטות מוגנת בדרך כלל מפני התערבות והשפעה פוליטית, אם כי אינה מוגנת מפני השפעות תקשורתיות. נראה כי יותר ויותר שיקולים תקשורתיים מקבלים משקל ונפח בהחלטות המקצועיות של גופי האכיפה. 
 

לא תמיד היו כך הדברים. בשנותיה הראשונות של המדינה סברו פוליטיקאים בכירים ושרי משפטים כי הסמכות המקצועית של גופי האכיפה נתונה למרותם ולהכרעתם הסופית, ולא מעט קונפליקטים התפרצו באותן שנים בין פוליטיקאים, שרים וראשי ממשלות לבין אנשי המקצוע במשטרה ובפרקליטות.

בראשית שנות ה־60 הגיעו הדברים לשיא בסכסוך חריף ומתוקשר בין שר המשפטים דאז דב יוסף לבין היועמ"ש גדעון האוזנר, כשהשאלה המרכזית הייתה מיהו "בעל הבית" במשרד המשפטים. מי קובע אם להעמיד לדין או לא, ודעתו של מי מכריעה בפרשנות החוק המחייב את רשויות המדינה. האוזנר, שהיה אז פופולרי מאוד בעקבות משפט אייכמן, איים להתפטר ובן־גוריון נאלץ להקים ועדת משפטנים מקצועית בראשות נשיא ביהמ"ש העליון, השופט שמעון אגרנט, כדי שתכריע בסוגיה.
 

ועדת אגרנט קבעה כי היועמ"ש הוא הסמכות האחרונה והעליונה ועל פיו יישק דבר. הממשלה אימצה את מסקנותיה ומאז ועד היום כך הם פני הדברים. ואולם, ועדת אגרנט קבעה גם שבהחלטות משפטיות שיש להן זיקה לנושאים מדיניים וביטחוניים יש מקום להתייעץ עם הדרג הפוליטי ולשמוע את דעתו - אך ההחלטה היא מקצועית, והסמכות הסופית בידי היועמ"ש.

בראשית השבוע, בתום 53 שנות חיסיון, נחשף פרוטוקול ישיבת הממשלה מסוף חודש מאי 1962, ולהפתעת רבים התגלה כי מיד לאחר שהטיל בית המשפט גזר דין מוות חלוט על הפושע הנאצי אדולף אייכמן, קיימה ממשלת ישראל דיון שבו עלתה השאלה אם יש מקום להוציא את אייכמן להורג או שמא צריך למצוא דרך חלופית להותירו בחיים, במאסר, עד סוף ימיו. קיומה של ישיבת ממשלה זו לא היה ידוע לציבור, וגם לא לקהילייה המשפטית, והרבה גבות הורמו.

לכאורה, נשאלת השאלה מדוע הממשלה מתערבת בגזר דין, גם אם הוא גזר דין מוות שגזר בית משפט מוסמך על פי בקשת התביעה הכללית על פושע המלחמה, צורר היהודים אייכמן. אל בהלה, הממשלה אכן הייתה רשאית, חוקתית, לקיים דיון ולגבש החלטה, משום שהמנגנון שבאמצעותו בדקה את האפשרות למנוע את הוצאתו להורג של אייכמן היה באמצעות מנגנון החנינה - הנתון בידי נשיא המדינה - ולא באמצעות שינוי פסק הדין של בית המשפט על ידי החלטת ממשלה.

נותר במיעוט, לוי אשכול. צילום: משה מילנר, לע"מ

שיקולי החנינה ששוקל הנשיא אינם מונעים מהיבטים משפטיים אלא מסיבות חוץ־משפטיות כמו מידת החסד והרחמים, מחלה של המבקש או של בני משפחתו או מעשים מיוחדים שעשה המבקש לטובת החברה. גם שאלות של ביטחון המדינה ומדיניות הן רלוונטיות כאן. לפיכך, הדיון בישיבת הממשלה בשאלה אם להמליץ לנשיא לחון את אייכמן מעונש המוות ולהמיר את עונשו במאסר עולם היה לגיטימי ואפילו מתחייב, משום שבמדינת ישראל - להוציא מקרים חריגים בנושאי ביטחון ובגידה - מתוקף תקנות בריטיות שעדיין קיימות, בוטל עונש המוות ונותר כעונש רק בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם.

עונש המוות מעורר מחלוקות עקרוניות ברמה הדתית, האתית, הערכית, המוסרית והמשפטית. רוב מדינות העולם הנאורות ביטלו עונש זה, וממשלת ישראל בהחלט הייתה רשאית ואף חייבת לנקוט עמדה בשאלה זאת. 
 

הדיון בממשלה במאי 1962 אכן היה, על פי הפרסומים, דיון גם במישור הערכי והמוסרי. שני שרים תמכו בלהט בהצעת ההחלטה להמליץ לנשיא להמיר את עונשו של אייכמן ממוות למאסר עולם. הם סברו כי מדינת ישראל אינה צריכה להיות נקמנית, ויהיה בכך אף תועלת חינוכית שאייכמן ישב עד יומו האחרון בכלא ישראלי עם אות קין על מצחו. אלה היו השרים יוסף בורג, מנהיג המפד"ל, ולוי אשכול, שר האוצר באותה עת ולימים ראש ממשלת ישראל. אולם בורג ואשכול נותרו בבידוד ובמיעוט, ובסופו של דבר החליטה הממשלה שלא להמליץ לנשיא להיענות לבקשת החנינה של אייכמן להמיר את עונש המוות במאסר עולם. ואומנם, כפי שידוע, הוצא אייכמן להורג בתלייה, ביום האחרון של חודש מאי 1962, לאחר משפט שארך כשנתיים. 

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה התערבה ממשלת ישראל בשאלות של חנינה אצל נשיא המדינה. כך למשל, בפרשת קו 300 בשנת 1986, שהייתה עלולה לגרום נזק רציני למערכת הביטחון. אחד הפתרונות היצירתיים לסיים את הפרשה הבעייתית הזו היה להעניק חנינה בטרם משפט לכל המעורבים בה. אז התעוררו שאלות משפטיות ולבסוף קבע היועמ"ש באותה עת, השופט יוסף חריש, כי אפשר לחון לפני משפט ולפני הכרעת דין.

 

נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שהיה רגיש לנזקים האפשריים לביטחון המדינה אם לא תסתיים הפרשה באבחת חרב, הסכים לעשות שימוש בסמכותו ולהעניק חנינה ל"גיבורי הפרשה", אך התנה זאת בהמלצת הקבינט הממשלתי. ואומנם, הקבינט התכנס מוקדם מאוד בבוקרו של אותו יום והחליט כמעט פה אחד (להוציא את השר עזר ויצמן) לפנות לנשיא ולבקש ממנו להעניק חנינה למעורבים בפרשה. 

הנשיא הרצוג נעתר לפניית הממשלה, החנינה ניתנה, העתירות לבג"ץ נגד חוקיותה נדחו (בקושי), ובכך למעשה היה אפשר לסיים את פרשת קו 300 ולמזער את נזקיה. 

אגב, גם במסגרת עסקאות שחרור מחבלים (גלעד שליט, אלחנן טננבאום ואחרים) הממשלה היא שמאשרת ופונה לנשיא לחון את המחבלים העתידיים להשתחרר. 
 

הנה כי כן, פעמיים בתולדות מדינת ישראל (על פי הידוע עד כה) התערבו ממשלות באופן לגיטימי בנושאים משפטיים מובהקים, אך בהיבט החנינתי שלהם, ולא בשום היבט אחר. התערבות זו לא רק שהיא לגיטימית, לעתים היא אפילו מתבקשת ונדרשת בשל ההשפעה הגדולה שיש לסוגיות העומדות להכרעתו של הנשיא על המדינה כולה, על אופיה ועל ערכיה.