את המכתב הפומבי שהפיץ בשבוע שעבר רב המועצה האזורית שומרון, אליקים לבנון, היה צריך לקרוא כמה פעמים כדי להאמין שהוא אמיתי. המכתב, שמוען ל"ידידנו גרשון היקר", היה אמור לעשות לתושבי השומרון סדר בראש, ימים ספורים לאחר שראש המועצה שלהם גרשון מסיקה חתם על הסכם עד מדינה ב"פרשת ישראל ביתנו". 



עד מדינה, יודע כל ילד, הוא לא צדיק שהחליט בוקר אחד לחשוף שחיתויות כדי להביא לתיקונו של עולם, אלא חשוד או נאשם בפלילים שמוכן להעיד נגד שותפיו לעבירה, בתמורה להקלה בעונשו. 
 
הרב לבנון, בניסיון לצייר את חברו מסיקה כאביר איכות השלטון, התייחס אל מי שאליהם הפנה את מכתבו כאל עדר מטומטמים שלא שמעו חדשות מימיהם. אחרי שגמר את ההלל על עד המדינה מסיקה, ש"בחקירה שהתנהלה, לא נפל אפילו לרגע חשד כלשהו על ניצול מעמדו לשם קבלת הנאה אישית", הסביר ש"עצם הגדרתו כ'עד מדינה' היא מושג מוטעה". "עד מדינה", דרש הרב, "הוא בדרך כלל מי שהואשם בפלילים, וכדי לחלץ את עצמו מכתב אישום הוא מסכים להיות עד מדינה. גרשון, גם לאחר כל החקירות והדרישות, לא נמצאה עבירה פלילית במעשיו מלבד נקודות מינוריות, חסרות כל ערך פלילי, שאותן ניסו החוקרים לנצל...". 
 

אז למה, אם כן, החליט מסיקה נקי הכפיים להיות עד מדינה? הנה ההסבר של הרב לבנון: "ההחלטה להיות עד מדינה נבעה אך ורק מתוך החלטתו החופשית שלא להסתיר מידע מפליל שהיה ברשותו, אלא לחשוף את אותם אלה אשר באמת ניצלו את מעמדם כדי להשיג טובות הנאה אישיות. ובמילים אחרות: 'סוף גנב לתלייה'". 
 
ולמה, אם כך, לא ניגש מנקה האורוות הנ"ל למשטרה רגע לפני שזו עצרה אותו, כדי לחלוק איתה את מה שהוא יודע ולסייע לה לתלות את אותם גנבים? לשאלה הזאת אין תשובה במכתב. מה שכן עולה ממנו זה שמבחינתו של הרב, מחשובי הרבנים ביהודה ושומרון, הסיפור עוד לא נגמר ולמסיקה עוד נכונו עלילות: "אנו מצפים שלאחר העמדתם לדין של אותם אשר חטאו בפלילים, יחזור גרשון לכהן כראש מועצה אזורית שומרון או לתפקיד ציבורי בכיר יותר". 
מסיקה, נזכיר לטובת מי שמלקט את המידע שלו רק ממכתבי רבנים, שימש יו"ר החברה לפיתוח השומרון, שאת מה שהתרחש בה בשנים האחרונות אפשר להגדיר כסוג של סדום ועמורה. שני רואי חשבון חיצוניים שבדקו את הנעשה בחברה, שנמצאת בבעלותם של 22 יישובי השומרון, העלו ממצאים חמורים אשר למיליוני שקלים שהלכו לאיבוד, ושספק גדול אם מקום קבורתם ייוודע אי פעם. 
 
קבלנים קיבלו מהחברה הזאת מאות אלפי שקלים על פרויקטים שבהם כלל לא השתתפו. כספים בהיקפים גדולים שולמו כמקדמות לקבלנים עוד בטרם הגיעו לאתר הבנייה, ובחלק מהמקרים הם לא הגיעו אליו עד היום. המחאות במיליוני שקלים הוצאו מהחברה ללא ציון "למוטב בלבד" ונפרטו בחברות לניכיון צ'קים. בכמה מקרים חתמה החברה לפיתוח השומרון על חוזה עם קבלנים, כשהיא ביצעה את העבודה והם קיבלו את הכסף. קבלן שביצע עבודות בחצי מיליון שקל קיבל בתמורה מיליון וחצי. חשבוניות פיקטיביות הוצאו בזו אחר זו. בספרי החברה נתגלו רישומים כוזבים. חוקי המע"מ הופרו ברגל גסה.
 
דירקטוריון החברה, בראשותו של מסיקה, לא עשה קולות של זעזוע גדול מדי כשנפרשו העובדות הללו בדוחות עבי הכרס שהניחו רואי החשבון הבודקים על השולחן. גם לא כשהם כיוונו את חציהם ישירות אל מנכ"ל החברה, חיים בן שושן. כדי להבין את הסיפור לעומקו כדאי לחזור כמה שנים אחורה, אל הבחירות לראשות המועצה האזורית שומרון, שנערכו בשנת 2007. 
 
בן שושן היה אמור להתמודד בבחירות הללו מול מסיקה, אבל רגע לפני פתיחת הקלפיות הסיר את מועמדותו והעביר את תמיכתו ליריבו. בהמשך הכחיש מסיקה בתקיפות את הרכילויות שסיפרו כי מאחורי המהלך עמדה התחייבות שלו למנות בתמורה את בן שושן למנכ"ל החברה הכלכלית. ובכל זאת, על כמה עובדות קשה לחלוק. ראשית, בן שושן נבחר לתפקיד אף שהשיג את הציונים הנמוכים ביותר מבין חמשת המועמדים האחרונים ששלחה ועדת האיתור לבחינות. שנית, מסיקה דחף למנות אותו ובפרוטוקול הישיבה שלפני ההצבעה אף הסביר כי בן שושן הוא "הנאמן, הלויאלי, מבין המטרה, שיוכל במידת הצורך לחיות 'בתחום האפור'". שלישית, מסיקה מכר לוועדת האיתור סיפור על חוות דעת הקובעת שאין בעיה למנות את בן שושן אף על פי שהסיר את מועמדותו ותמך בו בבחירות, אבל לא סיפר לחברים שמדובר בחוות דעת פרטית מוזמנת, שעליה שילם בן שושן בעצמו. 
 
מה שיכול לרמז אולי יותר מכל על הקשר בין השניים היה הסכם הפרישה שנחתם בין החברה לפיתוח השומרון לבין בן שושן, אחרי ממצאי הבדיקות, כשהאחרון הודיע על "פרישה מרצון". למרות כל הממצאים, למרות כל הדוחות, למרות כל המיליונים שהלכו לאיבוד, למרות העבירות על החוק שמצאו הבודקים בפעילות החברה, הסכים מסיקה להתחייב בפני בן שושן שהחברה לא תתבע אותו על דבר. 
 
מי שמנסים כעת לגונן על מסיקה, שנחקר בחשד ששילם לכל מיני גורמים תמורת מחיקת חובות של החברה לפיתוח, ולהסביר שהוא לא לקח דבר לכיסו ושהכל נעשה למען ההתיישבות ולמען הציבור, צריכים לספר איפה הם ישנו עד היום. איפה הם היו כשהחברה לפיתוח השומרון, הנמצאת בבעלותה של אותה התיישבות, הפכה לחממה ללכלוך, לעבריינות מס בוטה ולמיליונים שמטיילים ואף אחד לא יודע איפה. היכן הייתה אז הדאגה שלהם לציבור? 



צריך להחליט באיזה צד הוא, סייד קשוע. צילום: פלאש 90

בחברה מתוקנת מי שפתח לנו צוהר לכל הטינופת המתרחשת בחברה הזאת במשך שנים הוא יואל נוימן, תושב יצהר. נוימן הוא אב למשפחה מרובת ילדים, איש ששימש דירקטור בחברה לפיתוח בהתנדבות מלאה במשך 20 שנה. נוימן הוא היחיד שצועק כבר שנים שהמיליונים נעלמים, שבור שחור בולע אותם, שמדובר בכספי ציבור ושחייבים לחקור את הדבר. אם לא נוימן, 99% מהשחיתות בחברה הזאת לא הייתה נודעת לעולם. 
 
ומאז ששמו יצא למרחוק ככזה, עובר נוימן התעללות שיטתית מסביבתו. ביישוב שלו, יצהר, הפסיקו את כהונתו כנציג שלהם בדירקטוריון החברה לפיתוח. במועצה של מסיקה מלכלכים עליו ומנצלים כל הזדמנות להכתים את שמו. השבוע סיפר לי עד כמה הוא מתקשה למצוא עבודה ועד כמה, כשמדובר באזור השומרון, הוא מרגיש שרוף. 
 
בחברה מתוקנת, עם הנהגה רבנית מתוקנת, היה נוימן נישא על כפיים. בחברה כזו הרב אליקים לבנון היה מגיע אליו הביתה ושואל במה הוא יכול לעזור. בחברה כזו הרב היה שולח מנשר לכל תושביו ואומר להם שנוימן הוא מודל וסמל לניקיון ציבורי. בחברה כזו הרב לבנון היה עומד על בימת בית הכנסת בשבת, ליד ארון הקודש, ומסביר לשומעי לקחו שמי שיפגע בנוימן ישלם מחיר כבד.
 
כשאזרח פרטי מרמת השרון חוטא, החטא הוא חטא פרטי שלו. ממש כמו חטאו של אזרח פרטי מאלון מורה. לא כך הדבר אצל מנהיגי הציבור. כי כשראש עיריית רמת השרון מסתבך בפלילים, זה כתם שמונח על מצחו שלו. כשראש המועצה האזורית שומרון מסתבך בפלילים, הכתם הוא במידה מסוימת גם כתם של הציבור שלו. כי ההנהגה של מפעל ההתנחלות סיפרה לנו כל השנים, ובצדק סיפרה, שההתיישבות ביהודה ושומרון איננה עוד סיפור נדל"ני. שהיא איננה עוד ניסיון לפתור את בעיות הדיור של מי שמחפשים דירה. שההתיישבות ביו"ש היא מסר. היא אמירה. אמירה של ציונות, אמירה של בשורה, אמירה של ערכים, אמירה של שיבה אל המקורות. 
 
ומכיוון שכך, כשבהנהגת ההתיישבות הזאת דבק רבב, הרבב הזה מכתים את בגדיו של הציבור כולו. תוסיפו לכל זה את טענת ההגנה של מסיקה שלא למענו עשה, אלא למען ההתיישבות ולמען הציבור עשה מה שעשה, ותבינו שהציבור הזה חייב לעמוד על רגליו ולזעוק בקול גדול שידו לא במעל. שאין לו חלק ונחלה עם מי ששולחים ידם בעבירות ובעבריינות ובשחיתות ציבורית. שהוא רוצה לשמור על המחנה שלו נקי וטהור. והאמירה הזאת חייבת להדהד ולצלצל בעוצמה גם מול רבנים גדולים וחשובים שהיו אמורים להוביל את הקריאה הזאת, ותחת זאת, במקרה הטוב הם עוצמים את עיניהם מול השחיתות, ובמקרה הרע מבקשים מאיתנו לראות בה מודל לחיקוי. 
2
אני מודה, יש לי חולשה לסייד קשוע. אני כל כך נהנה לקרוא את הכותב המשובח והשנון הזה, עד שלפעמים אני כמעט צריך להזכיר לעצמי שהמציאות שהוא מתאר והמציאות שאני מכיר, לו היו נפגשות ברחוב, לא היו מזהות זו את זו. 
 
התחושה הזאת לא הרפתה ממני גם כשקראתי את הראיון שלו בשבוע שעבר ב"ידיעות אחרונות". כשקשוע סיפר על אבא שלו ש"לא זכר שום תקופה רעה כמו עכשיו", על סבא שלו שנהרג בחצר ביתו מירי צלף כשיצא לקטוף ענבים במהלך קרבות מלחמת השחרור, ועל כך שגדל "עם סיפורי חורבן וההבנה שבית אף פעם לא יהיה בית", הסיפור נשמע כל כך נוגע ועצוב שכמעט יכולתי לשכוח שמדובר במלחמה שהעם שלו אסר עלינו בניסיון לחסל אותנו, ושאם אנחנו, היהודים, לא היינו מנצחים בה כפי שניצחנו, הצד של סבא שלו לא היה משאיר כאן מאיתנו אפילו מדגם מייצג.
 
אני קורא את הסיפורים המוכרים על "כמה קשה להיות ערבי בישראל", או בלשונך, סייד, "במדינה הזאת אין מקום ללא יהודים", ולא מבין על מה אתה מדבר. כן, יש יהודים שמדברים לא יפה ואפילו מאחלים לערבים איחולים לא מלבבים, כמו אותו מוכר פלאפל ששמעת אותו מסנן "הערבים יימח שמם". אבל אצלנו, למעט במקרים חריגים מאוד, זה נגמר תמיד באמירות הלא נעימות הללו. כששלושה רוצחים יהודים שרפו למוות את מוחמד אבו חדיר, הגינוי ושאט הנפש נשמעו אצלנו מקצה הארץ ועד קצה, גינוי ושאט נפש שלא נשמעים אצלכם מספיק כשיהודים מותקפים על בסיס יומיומי. 
 
כן, יש אצלנו קיצוניים. יש גם אלימים. בהחלט. אבל אלה שייכים למיעוט מגונה. אני מניח שלא תתווכח איתי אם אנחש שכשתבוא לבקר אצלי במושב לא יעבור בעמוד השדרה שלך אותו רעד שיעבור אצלי כשאבקר את משפחתך שלך בטירה. כי טירה כבר ראתה התקפות אלימות ומעשי לינץ' כלפי יהודים, ובמושב שלי אף ערבי לא נשרט מעולם.
 
במדינה הזאת, בניגוד למה שאתה טוען, יש מקום גם ללא יהודים. אבל אלה, כלומר אתם, צריכים לבחור קודם באיזה צד אתם נמצאים.  רוצים להיות ישראלים? אני בעד לשפוך מיליארדים על הכפרים, על היישובים ועל הערים שלכם. אני בעד להפוך את טירה לתאומה סיאמית של תל אביב ונס ציונה. אני מוכן לחיות איתך כאן יותר ממה שהעם שלך היה מוכן לחיות איתי ב־48'.

אבל לעסק הזה יש תנאים.  והתנאי הראשון, לפני הכל, הוא שתחליטו באיזה צד אתם נמצאים בעימות שלנו עם האויב הפלסטיני שלנו. כן, אני יודע שאתם רואים את עצמכם גם פלסטינים, ואולי קודם כל פלסטינים. אבל כרגע, עד שיפרוץ כאן השלום, הפלסטינים האלה הם האויבים שלנו. ואנחנו חייבים לדעת אם אתם איתנו או איתם. 
 
אני יודע שזה מסובך. החיים מסובכים. אבל עד שתכריעו, וכל עוד ימשיכו ערביי ישראל לבצע בנו פיגועים על בסיס תקופתי ולהניף בכל הפגנה את דגלי האויב שלנו, נתקשה להסביר למוכר בחנות הפלאפל למה אסור לו לדבר ככה. יש לכם זכות מלאה להכריע היכן אתם נמצאים. גם לנו.