1. הכייס המנומס


משה כחלון, על פי סובביו, מתרגש כמו ילד קטן. כל חייו חלם על הרגע הזה, והנה הוא בא. נכון, במציאות הרגע הזה לא נראה כמו בחלום. הוא נראה יותר כמו סיוט. אבל כחלון מבסוט. עם הקואליציה המינימלית, מוקף סחטנים שמנסים לפשוט על הקופה הציבורית, מגובה בראש ממשלה בעייתי, כחלון ממשיך לחייך. עבר עליו סופשבוע קשה בשבוע שעבר, אבל הוא שמר על פאסון. השבוע הוא אמר למישהו שהוא מרגיש כמו ילד, בלילה שלפני היום הראשון בכיתה א'. הוא הכין את הילקוט, עטף את הספרים והמחברות, קנה קלמר חדש, עכשיו הוא מחכה כבר לבוקר. שלום, כיתה א'. רק שלא ייגמר.



לא, הוא לא מפחד. כחלון חושב שפחדן מת בכל יום מחדש. מי שלא מפחד, מקסימום ימות פעם אחת. אם ייכשל, ימות. אין לו בעיה עם זה. הוא יודע שקיבל הזדמנות חד־פעמית. הוא יודע שהיא לא תחזור על עצמה. תשאלו את יאיר לפיד. זה עכשיו או לך תדע מתי. כחלון נהנה עד עכשיו, לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ממזל של מנצחים. הכל פועל לטובתו. הוא קיבל לידיים משק במצב טוב בהרבה ממה שקיבל לפניו לפיד. גם העובדה שישראל מתנהלת קרוב לשנה בלי תקציב, על בסיס 1:12 של התקציב האחרון, ייצרה עודף משמעותי בקופה.



הכוונות של כחלון טהורות בדיוק כמו שהיו אלה של לפיד. ההבדל העיקרי הוא שלפיד היה שליח מעמד הביניים, וכחלון רואה עצמו כשליחם של החלשים. הוא מכיר אותם מצוין, מקרוב. אבל יש ביניהם עוד הבדל. כחלון בא לעבודה מזווית אחרת. הוא מבין שזמנו קצוב. הוא מכיר את נתניהו, על מגרעותיו וחולשותיו. הוא מכיר את המערכת הפוליטית ויודע לתמרן בבירוקרטיה הממשלתית בעיניים עצומות. בניגוד ללפיד, הוא הולך יד ביד עם השלטון המקומי והוא לא מבדל את עצמו (כרגע) מנתניהו. להפך, הוא מוכן לתת לנתניהו את כל הקרדיט שבעולם, רק שייתן לו לעבוד. כחלון הוא פוליטיקאי ממולח, תגרן לא קטן, משופשף וחף מתמימות. הוא מפיק, במלואם, את לקחי לפיד.



היתרון המובהק ביותר של כחלון הוא הגודל. יותר נכון, הקוטן. העובדה שיש לו רק 10 מנדטים, מחצית ממה שהיה ללפיד (שגרף 19), משחקת לטובתו. 19 מנדטים לא מביאים כוח, הם מביאים שיכרון כוח, תחושה שהכל אפשרי, שאין מגבלות. זה מה שקרה ללפיד, שהבין בדיעבד שהיה עדיף לקבל 11 מאשר 19, לבוא עם ציפיות קטנות יותר ומרפקים מחודדים יותר. עוצמתו של כחלון בממשלת נתניהו הרביעית משמעותית יותר מהשפעתו של לפיד בשלישית. הוא הבין ששום דבר לא יקרה מעצמו, שאי אפשר לסמוך על אף אחד, וארגן לעצמו את ארגז הכלים המפורסם, שיאפשר לו עכשיו לעשות ככל העולה על רוחו בתחום הנדל"ן בלי להיות זקוק לטובות של אף אחד. זה הדבר היחיד שהוא רואה בעיניים.



בכל מוצאי שבת מוצא עצמו כחלון מדבר עם מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט, שמקריא בפניו רשימת התחייבויות כספיות אינסופית. לאלה ככה וככה, ולהם ככה וככה, כי הבטיחו, וכי סיכמו, וכי מגיע, וכו' וכו'. כחלון קופץ את ידו. הוא לא ייתן להם גרוש. כשהיה שר, כונה כחלון על ידי חבריו בליכוד "הכייס המנומס". הוא יודע לקחת, תמיד בחיוך, ומצד שני קשה מאוד להוציא ממנו. עכשיו הוא מפטרל, עם חגור מלא ונשק, סביב הקופה הציבורית. לא נותן לגרגרנים מסביב להתקרב. נראה אותו בתקציב, כשיצטרך לשחד 60 פיות רעבים כדי שיצביעו.



השבוע פרסמנו כאן את עיקרי תוכניתו הכלכלית. הוא מתחיל עם הבנקים. הוא חותר לפירוק הבנקים מחברות האשראי, ופתיחת שוק האשראי לגופים נוספים, כמו הגופים המוסדיים למשל. הוא יאשר בניית היסטוריית אשראי לכל אזרח (כנהוג בארה"ב, למשל), שתקל על גופים שאינם בנק לזהות את הסיכונים ולהיערך בהתאם. הוא בעד להוסיף כסף למשק. לתת לאנשים לנשום. לחיות. הוא מתואם לגמרי עם נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג. פעם בנק ישראל לא היה מאפשר לשר האוצר להתקרב לבנקים. עכשיו עושה רושם שכחלון מתקרב אליהם בזהירות, פלוג לצדו.



המשימה הגדולה באמת היא רפורמת הנדל"ן. כחלון נשבע לפוצץ את בועת הנדל"ן. הוא ישב השבוע עם נתניהו ודיבר איתו על הצפת המדינה ב־20 אלף פועלי בניין סינים. נתניהו נדלק. סין באה טוב לנתניהו בשנים האחרונות, אולי כי אמריקה כבר לא. נתניהו אפילו ביקש לדבר בנושא עם השגריר הסיני. כחלון יציף את המדינה בקרקעות, יוותר על ההכנסות, וכששואלים אותו מאיפה יביא את הכסף שיחסר, הוא מניף יד מבטלת. הכסף שבא מהקרקעות הוא בסביבות 4 מיליארד שקל בשנה, אמר השבוע למי שאמר, הוא לא מוזרם לתקציב המדינה, אלא להחזר חובות. יש לנו חוב לאומי של 670 מיליארד. אז יהיה 674. זה לא משמעותי. מה שכן משמעותי, זה שהצעירים שלנו הולכים כאן לאיבוד ואי אפשר להגיע לדירה. אין מצב שזה יכול להימשך. כחלון מתכוון לטפל בדירות הרפאים, למסות את הדירות להשקעה (אבל במשורה), לפנות את המשרדים, הקליניקות ועורכי הדין מבתי מגורים למגדלי משרדים ולאפשר שינוי ייעוד של מגדלי משרדים למגורים.



כשלפיד ראה את הכותרות על הפועלים הסינים, הוא חייך. את ההחלטה הזו, אמר לפיד במרירות, על פועלים סינים, קיבלתי יחד עם מנכ"ל משרד ראש הממשלה הראל לוקר לפני חצי שנה וסגרנו אותה מול ממשלת סין. לפיד צודק, כנראה. אבל הסינים עוד לא באו, משום מה. אולי עכשיו יבואו. כחלון יגזור כמה מהקופונים של לפיד, בדיוק כמו ששר האוצר הבא יגזור, בבוא יומו, כמה מהקופונים של כחלון. פוליטיקה.



2. סמרטוט אדום


ואם כבר מדברים על פוליטיקה: כחלון מודע לגודל הצרה הפוליטית שלו, שנובע מקוטן הקואליציה. מצד אחד, הוא נחוש להעביר את התקציב. הוא בונה על זה שחברי הכנסת לא רוצים בחירות כי רק עכשיו נבחרו, גם מפלגות הקואליציה לא מעוניינות בבחירות, אפילו הרצוג, לדעתו, לא לגמרי רוצה בחירות עכשיו. ועדיין, אחרי כל זה, כחלון היה מאוד רוצה להגדיל את הקואליציה. הוא מדבר עם נתניהו כל יום, והנושא הזה עולה. כמו שעולה, ככה יורד.



גם נתניהו רוצה להגדיל את הקואליציה. ברור שהוא רוצה. האופציות הרלוונטיות כרגע הן הרצוג ולפיד, אבל מבחינתם ביבי הוא סמרטוט אדום. "אתה רוצה אותם, אז תביא אותם", אומר ביבי לכחלון. את מי? את מי שיבוא קודם. יאיר, בוז'י, אפילו איווט. אבל זהו שהם לא באים.



כחלון מחובר לכולם. מעריך ומוקיר מאוד את הרצוג. אוהב את ליברמן. מיודד עם לפיד. כמה הוא היה רוצה להיות שר האוצר בממשלה עם שלושת אלה, אבל זה לא הסתייע. אז הוא מנהל איתם שיחות. כחלון מדבר על לבם. ללפיד הוא אומר שייצא מהגטו הכלכלי, שיירגע עם החרדים, שיתפוס נישה מדינית. מתישהו, כחלון יודע, ביבי יהיה מוכן לשלם. התשלום יהיה "נאום בר אילן 2", הפעם עם דגש על יוזמה אזורית, על תוכנית ערבית, על כל צירוף מילים שעולה על הדעת, ובלבד שיתניע את לפיד, או את הרצוג, להפוך לשר חוץ. במקביל, מנסה כחלון לחלץ מהחרדים הסכמה לשבת עם לפיד. דרעי זורם איתו. אצל האשכנזים קשה, הרבה יותר קשה. אבל לא בלתי אפשרי.



גם בחזית הרצוג כחלון עובד קשה. מעל הרצוג מרחף האיום של גבי אשכנזי. יכול להיות שהרצוג ירוץ לפריימריז מהירים בקרוב כדי לסגור עניין. במצב כזה, הוא יהיה זמין להובלה אחר כך. כדי להביא אחד מהם, יודע כחלון, צריך להכין חבילה. צריך את תיק החוץ, ואולי גם המשפטים, וצריך עוד כמה תיקים וכיבודים, וצריך להרחיב את הממשלה ל־24 שרים, וצריך תהליך מדיני, אפילו למראית עין, ואת כל הדברים האלה שצריך, כחלון צריך עכשיו, כי הוא מאוד היה רוצה להרחיב את הקואליציה עוד לפני ההצבעה על התקציב (הערכה: 20 בנובמבר). הוא עובד על זה, כחלון, כמו שהוא יודע: בשקט ובהתמדה. מצד שני, זה לא תלוי בו. נכון לרגע זה, הסיכוי שלפיד ייכנס לקואליציה של ביבי דומה לסיכוי שהרצוג יתחתן עם שלי יחימוביץ'.




לא באים. הרצוג ולפיד. צילום: פלאש 90



עם הרצוג זה יותר מסובך. יכול להיות שהוא רוצה. בטוח ששלי יחימוביץ' רוצה. השאלה היא אם גם החברים רוצים. בינתיים, לפיד הוא אופוזיציונר נלהב, שורף את השטח ונהנה מכל רגע. גם הרצוג נותן פייט. המפתיע מכולם הוא ליברמן, שלפעמים נדמה שבכלל נולד לאופוזיציה והתבזבז בממשלה. יש כאלה, בסביבת נתניהו, שעדיין מפנטזים על ליברמן. איזו אלטרנטיבה יש לאיווט, הם שואלים. עם מי ילך, עם השמאל? הם בונים על זה שליברמן יירגע בשבועות הקרובים ויבין, בסוף, שאין לו אופציות, מלבד נתניהו. לא בטוח שהם צודקים. מנוע השריפה הפנימית של ליברמן מופעל עכשיו על ידי דלק רב עוצמה: יצרים.



ליברמן, כפי שכבר נכתב כאן, מאמין שהחקירה נגד מפלגתו נתפרה בהשראת נתניהו, הוא זוכר כמה פעמים התקשר אליו ביבי לפני הבחירות ואיך נעלם אחריהן, הוא זוכר את ההערה ההיא של נתניהו, מול שרי הממשלה, על העובדה שליברמן כמעט לא טורח להגיע לקבינט ומדליף ממנו, הוא זוכר את ההשפלה היומית ב"ישראל היום" אחרי הבחירות. זיכרון טוב תמיד היה לליברמן, ואין בו בדל מרוט של הערכה לנתניהו. יכול להיות שייעודו הנוכחי בחיים הפוליטיים הוא להפיל את נתניהו.



אגב, במקום ליברמן הייתי מנסה לברר על מה דיברו דני איילון ופאינה קירשנבאום ביום חמישי שעבר, בצהריים, בבית קפה תל אביבי אופנתי. ואחרי כל זה, אסור לשכוח שליברמן הוא אניגמה מוחלטת, פוליטיקאי בלתי צפוי בעליל ואין לדעת מה באמת טמון בחובו. סיכום: לעולם אין להגיד לעולם לא, על שום דבר.



3. חזק עם חמאס


ובינתיים, בעזה: עוד מעט קיץ, מה שאומר שהטפטוף חוזר. האם יהפוך למבול? לא סביר. יעלון ונתניהו מסתפקים בהצהרות חלולות שלפיהן "ישראל לא תסכים לטפטוף רקטות", ונשאלת השאלה מי שואל אותם בכלל. הרי אופציה אמיתית אין להם. את גבורתם ויכולת ההחלטה שלהם ראינו בצוק איתן.


זאת ועוד: חמאס הפך בחודשים האחרונים לבבת עינה של ממשלת נתניהו. מתפללים לשלום איסמעיל הנייה מדי בוקר. יש מו"מ עקיף עם חמאס דרך קטאר והמשלחת של האו"ם לאזור, חומרי הגלם לשיקום עזה זורמים ללא הפרעה, קצין בכיר בפיקוד הדרום הצהיר שישראל מעדיפה שתהיה לה כתובת בעזה ואפילו הנשיא ריבלין מלמל משהו סתום בהקשר הזה.



במקביל, משלים נשיא מצרים עבד אל־פתאח א־סיסי תהליך של התנתקות ברוטלית מעזה, וזורק את המפתחות לרצועה לרגליה של ישראל והקהילה הבינלאומית. אנחנו לא יכולים לזרוק את המפתחות לשום מקום. בסופו של דבר, מתכנסים האינטרסים של חמאס ושל ישראל לאותו צרור נקוב. חמאס הוא כתובת ברורה, ישראל למדה לפעול מולה, האלטרנטיבה לחמאס היא דאע"ש ויש עוד משהו: כל עוד חמאס שולט בעזה, נתניהו ויעלון יכולים לטעון שאין פרטנר. אז נתניהו הפך מ"חזק מול חמאס" ל"חזק עם חמאס". זוהי ברית של אינטרסים בין שני צדדים שמתעבים זה את זה אבל יודעים שאין להם אלטרנטיבה.



4. פירומנים, נמאסתם


כמה מלל נשפך השבוע על מוראות החרם נגד ישראל. בבת אחת, כמעט בן לילה, הפך הנושא הזה, שאף אחד לא התעניין בו במשך שנים, לאיום הקיומי־אסטרטגי־מיידי הגדול ביותר על ביטחון המדינה בפרט והרעיון הציוני בכלל. את זעקות הגעוואלד מוביל, כרגיל, ראש הממשלה נתניהו. התפקיד הזה תפור עליו. הוא נולד עבורו. נביא הזעם, הפרקליט האולטימטיבי של היהודי הנרדף והנודד, זה שתמיד יישא את הנאום הכי רהוט וזועם ויוכיח, שוב, את צדקתנו.



בלי להיכנס לרזולוציות המתישות של הנושא הזה, בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשתי תופעות, לא אחת. הראשונה היא תנועת ה־BDS, שחלקים ניכרים ממנה שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל ואת זכות ההגדרה העצמית שלה. השנייה היא החרמות והנידויים כתוצאה ממדיניות ישראל בשטחים.


התופעה הראשונה נובעת בעיקר (אם כי לא רק) מאנטישמיות ובורות. היא לא צריכה להטריד אותנו יותר מדי. היא שולית, מרבית משתתפיה אנרכיסטים הזויים, או אנשי שמאל קיצוני, או ימין קיצוני. אין במערב גופים או גורמים משמעותיים שסבורים שאין לישראל זכות קיום. לא בממשלות, לא בחברות. התופעה הזו הייתה שולית מאוד עד לפני כמה שנים, אבל ישראל מסייעת לה להתפתח, להתנפח ולשגשג, באמצעות המדיניות שלה. ישראל מתדלקת את ה־BDS ומעניקה לו טיעונים מנצחים. אבל עדיין, הלגיטימיות של ישראל בעולם הנאור אינה מוטלת בספק. למרות ה־BDS.



התופעה השנייה היא המטרידה יותר. שותפים לה חלק גדול מידידינו בעולם המערבי. מי שמתעניין בתחום מוזמן לקרוא את הדוחות המפורטים (והממוסמכים) של מרכז "מולד" בנושא. החרמות, סימון הסחורות, הנידויים והלחצים מתמקדים במה שישראל עושה בשטחים. מדיניות ההתרחקות של ממשלת נתניהו הקודמת (והנוכחית) מהברית עם ארה"ב, הרס היחסים עם הבית הלבן, המשך מדיניות ההתנחלות המואצת בשטחים, הקמת ממשלה ימנית־חרדית שבסיס טיעוניה המדיניים נשאב מסמכות אלוהית, כל אלה מוסיפים שמן למדורה. צריך להבין שנגד ההתנחלויות יש קונצנזוס עולמי נדיר שכולל כמעט את כולם, חוץ מאיתנו. יש בינינו כאלה שחשבו שבסוף הגויים ישכחו, או יבינו, או יוותרו. אבל זה לא קורה. להפך. הם לא שוכחים, לא מוותרים ולא מבינים. עם או בלי ציפי חוטובלי.




הפגנה הקוראת לחרם על ישראל. צילום: AFP



במצב הדברים הזה, ממשלה נבונה הייתה מנסה לייצר מענה. מקפיאה את הבנייה מעבר לגדר ההפרדה, למשל. מוכיחה שהדיבורים על "פתרון שתי המדינות" אינם מס שפתיים. אבל ישראל היא כבר מזמן לא מדינה נבונה. אין בחצי הכדור המערבי, או המזרחי, נפש חיה שמאמינה לראש הממשלה שלה, שלאורך הקמפיין הודיע שאין ולא תהיה מדינה פלסטינית, ומיד אחריו הצהיר שהוא מאמין בפתרון שתי המדינות. ולכן, המצב בתחום הזה רק ילך ויחמיר. זה עדיין לא איום קיומי משמעותי, כי כלכלת ישראל פורחת והיצוא עולה והכל נראה לכאורה בסדר גמור, אלא שהיסודות הולכים ומתכרסמים להם. את הכרסום הזה צריך וחובה להפסיק.



הבעיה היא, שבדרך הנוכחית שבה הולכת ממשלת נתניהו, הכרסום יילך ויתגבר. ראיתי השבוע כתבה על האודישנים שממשיך לערוך שלדון אדלסון למועמדים הרפובליקנים לנשיאות. מחזה מביך. מצעד של פוליטיקאים אמריקאים מכובדים לכאורה, צועדים בסך מול הכסף היהודי הגדול ומתחרים ביניהם בהכפשת הנשיא המכהן. זכותו של אדלסון לעשות מה שיחפוץ בכספו (אם כי זה גורם נזק כבד למדינה), הבעיה היא ששגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, שעשה את כל השגיאות האלה בקדנציה הקודמת, נכח גם באירוע הזה. האמריקאים מתפוצצים, ובצדק. כשהם מתפוצצים, הריקושטים עלולים לפגוע בנו.


הנשיא אובמה, בראיון עייף לאילנה דיין, רמז פעם נוספת שיקשה עליו להמשיך להגן עלינו בסיטואציה הנוכחית. יום לפניו, הביאה דיין ב"עובדה" מצעד נדיר של יועצי הנשיא שדיברו, און רקורד ובכאב רב, על ההריסות שנותרו מהברית האסטרטגית והאינטימית בין הבית הלבן ללשכת ראש הממשלה בירושלים. ואין פוצה פה ומצפצף. העיקר שכולם צועקים שמחרימים אותנו.



כל זה מזכיר לי את אייב פוקסמן, המנהיג המיתולוגי של "הליגה נגד השמצה" שסיים בשבוע שעבר סדרה ארוכה, מרשימה ומרגשת של אירועי פרידה כאן בישראל. פוקסמן פורש מתפקידו בגיל 75, אחרי 50 שנה שבהן הפך לסמל ולחלון הראווה של המאבק באנטישמיות והאסרטיביות היהודית בארה"ב ובכלל. פוקסמן, ניצול שואה שהשאיר 14 נרצחים מבני משפחתו באירופה וניצל על ידי נזירה קתולית שהטבילה אותו לנצרות והגנה עליו, הפך לאחד הדוברים החשובים והרהוטים ביותר של המאבק באנטישמיות ושל היהדות החדשה, האמיצה והאסרטיבית. הוא נהנה מגישה ישירה ומחיבור מהיר לבית הלבן ולכל הממשלים האמריקאיים לדורותיהם, הוא מחובר גם לכל ראשי הממשלה הישראליים באשר הם, הוא התקבל שש פעמים על ידי האפיפיור, הוא שילוב של לב יהודי חם, ציונות מתפרצת, אבל גם רגישות, פרגמטיזם וערכים הומניים.




זוהי לא רק פרידה מאיש, אלא גם מגישה. נתניהו ופוקסמן. צילום: חיים זך, פלאש 90



בשבועות האחרונים, כאמור, נערכו לכבודו אירועי פרידה רבים בישראל. הוא קיבל אות הוקרה מיוחד מנשיא המדינה, הוא זכה לכבוד מראשי מערכת הביטחון לדורותיהם, אנשי משק וכלכלה, פוליטיקאים בכירים וגם עיתונאים. אני מטריד אתכם עם הפרידה מפוקסמן, כי נדמה לי שבימים אלה זוהי לא רק פרידה מאיש, אלא גם מגישה. כשאת מקומו של פוקסמן תופסים מנהיגים יהודים כוחניים, שמנסים לתקוע טריז בין הדמוקרטים לרפובליקנים, שמפרסמים מודעות בעיתונים נגד בכירי ממשל, שמשתמשים בכסף גדול כדי לסכסך ולהדליק שריפות בתוך הפוליטיקה האמריקאית, יחסר לנו מבוגר אחראי כאייב פוקסמן שיעצור את הסחף ויגיד, בקול ברור וגדול, פירומנים, נמאסתם. רדו כבר מהגג.



5. רוטשטיין והקומיסרים


מתקפה תקשורתית־פקידותית־משפטית עזה מונחתת בחודשים האחרונים על מנכ"ל המרכז הרפואי שיבא פרופסור זאב רוטשטיין. המסתערים הם החשבת הכללית באוצר רו"ח מיכל עבאדי בויאנג'ו, שניים־שלושה פקידים וקומיסרים בנציבות שירות המדינה, ופלטפורמה תקשורתית נמרצת ("גלובס"). פרסום רודף פרסום, חשיפה ממהרת אחרי אחותה, רוטשטיין נאשם במצבור גדול של פשעים נגד האנושות. מה לא היה לנו שם. אפילו מנחת מסוקים סודי שהקים לרווחתו ולרווחת בני משפחתו בגומחה נסתרת בשיבא. אני שואל את עצמי מתי הם יגלו את המפתחות של הצוללת הגרעינית שהוא מחביא באמבטיה. הרושם שעולה מהמתקפה הזו הוא, שזה רק שאלה של זמן מתי יקיף רוטשטיין את קריית הממשלה בניידות טיפול נמרץ ויבצע פוטש.



ובכן, אני בעד רוטשטיין. לגמרי. קודם כל גילוי נאות: אני לא חייב לאיש הזה כלום. אני עושה סקר שנתי בשיבא (ומשלם הרבה כסף תמורתו), אמא שלי נפטרה בשיבא (ואת הארוגנטיות של הרופאה במחלקה בלילה האחרון לחייה של אמי לא אשכח לעולם), כשאני לא מרגיש טוב, אני הולך בדרך כלל לאיכילוב. סמנכ"ל התקשורת של רוטשטיין, אבי בטלהיים, הוא חבר ותיק, אבל מצד שני עבאדי־בויאנג'ו למדה עם אחי בכיתה (תיכון "קוגל" חולון), והוא טוען עד היום שהיא הייתה התלמידה הכי מוכשרת במחזור. נדמה לי שהוא צודק. עבאדי־בויאנג'ו מתפוצצת מכישרון, ואולי בגלל זה היא קצת מתוסכלת, כי כל הכישרון הזה מנותב לשירות המדינה ולמרבה הצער השימוש שנעשה בחלקו לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של המדינה.



בפרק הקודם, לפני יותר משנה, סיפרתי כאן איך הסתערה עבאדי־בויאנג'ו על איתן ורטהיימר, שהתכוון, יחד עם חבורה של תורמים ונדבנים, להשקיע מאות


מיליוני שקלים במגדל מחקר מהפכני בבית החולים רמב"ם. ובכן, מאמציה של עבאדי־בויאנג'ו הוכתרו בהצלחה, והיוזמה בוטלה. לתפארת מדינת ישראל. נמצאו שם כמה בעיות רגולטוריות, הוסיפו קצת בירוקרטיה, תיבלו בקורטוב של אטימות (שלא להגיד טיפשות), והבריחו את האנשים שרצו לתרום לנו מאות מיליונים כדי שיום אחד, אולי, יצליח רמב"ם לעמוד על הרגליים בכוחות עצמו.




רוטשטיין. צילום: גדעון מרקוביץ', פלאש 90



עכשיו הם עברו לשיבא. רוטשטיין הוא פרא אדם. הוא שונא מרות, הוא בוטה, הוא לא סובל טיפשות, והוא עצמאי. יחד עם כל אלה, הוא יצירתי, תוסס, מבריק, ביצועיסט מהמדרגה הראשונה, בלתי נלאה, ויש לו בכיס האחורי של המכנסיים יותר קבלות משיהיו לכל המתנפלים עליו בכל המגירות שצברו כל החיים. כי רוטשטיין הפך את שיבא למה שהוא היום, בית החולים הגדול בישראל, מהגדולים במזרח התיכון, היחיד שעושה כסף כל שנה (יעקב ליצמן סיפר השבוע שהמדינה "סופגת" משיבא כ־100 מיליון שקל כל שנה לכיסוי גירעונות בבתי חולים אחרים), מוביל בכל התחומים: קליני, אקדמי ומחקרי.


יצא לי לשבת כמה פעמים עם רוטשטיין ולשמוע את הרעיונות שלו. הוא חושב מחוץ לקופסה, הוא יודע לבצע, רוב הרעיונות המהפכניים שלו נפסלים בדרך כלל על ידי הפקידות ומטורפדים על ידי הבירוקרטים מהסיבה הפשוטה: הם הגיוניים, נכונים ונדרשים.



לא אלאה אתכם כאן עם מצבור האישומים נגד רוטשטיין. חלק מהם לא ראוי לדפוס, חלק אחר מוצא מהקשרו, בסוף נשארים עם כל מיני ליקויים טכניים. החברים בנציבות שירות המדינה, אלה שסגרו את התיק החמור מאוד של נתן אשל בפשרה מעליבה, רודפים אותו כאילו רצח את ארלוזורוב. למרבה המזל, הפעם יש מאחורי רוטשטיין גיבוי מוצק בדמותו של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן (רוטשטיין הוא מועמדו של סגן השר לניהול הדסה). אני לא הראשון שכותב שליצמן הוא יהודי נבון, ענייני ומבין עניין. הוא יודע שרק רוטשטיין מסוגל לחלץ את הדסה מהמשבר, והוא מתעקש שכך יהיה. לפחות במקרה הזה, נותר לי לקוות, בעיקר למען שיבא, הדסה וההיגיון הבריא, שהכלבים ימשיכו לנבוח, והשיירה תעבור.



6. לסיום, שני צל"שים


הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט (ודובר צה"ל תא"ל מוטי אלמוז) עשו את הדבר המתבקש והנכון כשביטלו את עונש המאסר שהוטל על חייל בודד, עולה חדש, שאכל בשטח כריך לא כשר שסבתא הכינה לו בבית. רא"ל איזנקוט מתכוון (כך קראתי ב"הארץ") לצמצם את סמכויות הרבנות הצבאית, ועל כך יבורך. אם הוא יכול, באותה הזדמנות, להשתיל קצת היגיון ונאורות בקודקודו של סגן שר הביטחון אלי בן דהן באותה הזדמנות, יבוא על הברכה.



שרת המשפטים הטרייה איילת שקד הביאה לסיום שביתת הפרקליטים. היא למדה את הנושא במהירות, ישבה עם כולם, קיבלה את ההחלטה הנכונה והציגה את הפשרה שהוציאה את כולם די מרוצים. כניסה ברגל ימין של שקד למשרד. עכשיו נמתין לשופט גולדברג שיבדוק את נציבות הביקורת על הפרקליטות, ואני כמעט משוכנע שיגיע גם הוא, למסקנה הנכונה: הנציבות חיונית לגמרי וצריך להרחיב את סמכויותיה שיכללו גם את היועץ המשפטי לממשלה.



[email protected]