שיעור היסטוריה: מסע בעקבות אנטישמיות וגבורה בהולנד

ולכן, כשנוסעים ברכבת, לא צריך לדמיין את היהודים שהובלו ברכבות. אפשר ליהנות מרכבת חדשנית ומהירה, וכשחולפים על פני יער, לא חשבתי על מקומות מסתור כמו שקרה לי בגרמניה ובפולין. אפשר היה סתם ליהנות מהירוק האינסופי.

בדרך חזרה לשדה התעופה כבר לא הרגשתי כך. כל רכבת משא שעברה גרמה לי לדמיין יהודים דחוסים בתוכה; בכל עיר או עיירה שעברתי חשבתי על היהודים שגורשו ממנה אל מותם. גיליתי את זה בסוף המסע: מתוך 140 אלף יהודי הולנד, כ־107 אלף נרצחו. יותר מ־76% מיהדות הולנד פשוט הושמדה. השיעור הגבוה ביותר בקהילות מערב אירופה.

היו בהולנד עשרות קהילות של יהודים אורתודוקסים ורפורמים, צאצאי אנוסים מפורטוגל וגם כאלה שכלל לא החשיבו עצמם כיהודים. הקהילות האלה נעלמו. ההולנדים התמסרו בקלות לדרישות הנאצים. הם אומנם שמרו באדיקות על הרכוש המולאם של היהודים, אבל שמחו לשלוח אותם באותה יעילות למחנות. הם הלשינו לשלטונות על יהודים שהסתתרו (כמו בסיפורה של אנה פרנק), והענישו כאלה שניסו להציל יהודים.
 

בהולנד היו גם חסידי אומות עולם רבים. בעיקר סטודנטים, מורים ואנשי כנסייה, שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים, וזו כנראה הסיבה למיתוס שלפיו ההולנדים לא רצו בהשמדה ונלחמו למען היהודים. אבל העובדות מדברות בעד עצמן - הולנד הייתה המקום הקל ביותר ליישום הפתרון הסופי.
 

• • •
 

הולנד לא אוהבת לעסוק בעברה האפל. הקולות הנשמעים בה, שלפיהם עליה לקחת אחריות ולהתנצל בפני היהודים על חלקה בהשמדה - אינם רבים. שנים ארוכות אחרי המלחמה ניהלה הקהילה היהודית מאבק להשיב אליה ילדים יהודים יתומים שאומצו על ידי הולנדים בזמן הקרבות.
 

שני מוזיאונים שונים בתכלית יכולים לשפוך אור על הדרכים השונות של ההולנדים להתמודד עם השואה: מוזיאון אנה פרנק באמסטרדם הוא אטרקציה שמושכת כמיליון מבקרים בשנה מכל העולם. זה מספר עצום, וזו יכולה הייתה להיות הזדמנות לספר על השמדת יהודי הולנד, אבל נדמה שהמקומיים מעדיפים להדגיש את המסרים המרגשים האוניברסליים העולים מכתביה של הנערה ואת הערך הספרותי של היומן שכתבה, מאשר לספר את האמת המרה - האנטישמיות בהולנד הביאה לרצח רבבות.

דווקא במוזיאון קטן ולא מסחרי בהארלם, עיר קטנה ויפה מצפון לאמסטרדם, למדתי על הסיפור האמיתי של יהדות הולנד. המוזיאון מספר על בני משפחת טן־בום, משפחה נוצרית הולנדית, שניהלה חנות שעונים במרכז העיר. הם הסתירו יהודים ופליטים נרדפים אחרים במחבוא שבנו בגב ביתם, מאחורי קיר שנבנה תוך כדי המלחמה. כ־800 יהודים עברו בבית, כתחנת מעבר בין מקום מסתור למשנהו, יכלו לאסוף כוחות, לאכול ולהסתפר, ושישה מהם אף חיו בבית כל זמן הכיבוש הנאצי.
 

גם כאן, כמו בסיפור אנה פרנק, זה נגמר בהלשנה. ב־28 בפברואר 1944 נעצרו ונשלחו למחנות כל בני המשפחה. היחידה ששרדה מביניהם היא קורי טן־בום, שהפכה אחר כך למי שנושאת את בשורת השלום והנצרות ברחבי העולם.
 

במוזיאון הקטן והמשפחתי הזה יש מפה לא גדולה, אבל בולטת, של אירופה, ובכל מדינה מצוין מספר היהודים שנרצחו בה, לעומת מספר היהודים שחיו בה לפני המלחמה. באחד החדרים הצרים מתואר בתמונות תהליך הרצח של שישה מיליון מיהודי אירופה. המסר ברור: לא רק מלחמה נגד גזענות ובעד שוויון (כמו בבית אנה פרנק) , אלא גם הכרה בעובדה ש־107 אלף מיהודי הולנד נרצחו, ורק מעטים - מרשימים ומרגשים - התקוממו נגד זה.
 

בשבת התפללתי בבית כנסת במאסטריכט, העיר הדרומית בהולנד. יהודים חיו כאן בעיר כבר במאה ה־13. לפני מלחמת העולם השנייה חיו בה אלפי יהודים. עם הכיבוש הנאצי הם נשלחו למחנות ההשמדה. ההולנדים שמרו על ספרי התורה ועל חפצי היודאיקה של בית הכנסת בבית העירייה, והחזירו אותם לבית הכנסת בשנות ה־50 של המאה הקודמת. היום בית הכנסת ריק. כמעט אין שם יהודים, רק כמה מבוגרים, רב חב״דניק מארה״ב ועוד משפחה ישראלית מסורה, שמנסים להחיות מפה לפה את שארית הקהילה.

במטוס קראתי על החרם המתפשט על ישראל. השואה לא הייתה עבודה של גרמנים בלבד. לאירופה האנטישמית היה רפלקס הקאה ששילח את היהודים לתאי הגזים. צריך להית עיוור כדי לא לראות שהפלסטינים רוכבים על האנטישמיות הזאת. ארגון כמו BDS, שמקדם חרמות על ישראל, לא עושה זאת רק מאהבת הפלסטינים אלא גם משנאת יהודים. אולי לא נעים לשמוע, אבל חובה לדעת. אנשי הארגון פועלים נגד דו־קיום ישראלי־ פלסטיני. כך למשל, כשאוניברסיטת ביר זית חתמה על הסכם עם האוניברסיטה העברית, הם גרמו לביטול ההסכם מפני שהמטרה שלהם היא לא רק הקמת מדינה פלסטינית אלא גם הפלת המדינה היהודית. זה עולה גם מהתבטאויותיהם בראיונות הנמצאים ברשת.
 

לכן כשישראל מתמודדת עם החרמות השונים, עליה להיות חסרת מורא ועם אפס סובלנות להטפות מוסר מאירופה. ומצד שני, אין צורך לחוש רדופים. לא כל העולם נגדנו. היו ויש לנו ידידים רבים בעולם, גם באירופה. היו שרצו ועדיין רוצים בטובתנו. ארה״ב היא מידידותינו הקרובות גם כשברק אובמה תוקף את בנימין נתניהו.
 

אבל כדי לשמור על הידידים שלנו אנחנו צריכים דבר אחד: להגיד בקול רם וברור לאן אנחנו הולכים. לא להגיד ״מדינה פלסטינית״ כדי לרצות את העולם, כשאנחנו לא באמת מאמינים בה. כשנדע בנחישות לאן אנחנו הולכים, רבים הידידים שילכו איתנו. מההיסטוריה אפשר ללמוד שהם אפילו יסכנו את חייהם כדי לשמור על ביתו של העם היהודי.