תמיד לקראת מצעדי הגאווה חוזרות השאלות ״בשביל מה בכלל צריך את המצעד הזה?״, ״אתם בכלל מופלים?״.
האמת שגם כמה מחברי הקהילה הגאה שואלים בעצמם את השאלות האלה ואפילו נמנעים מלהגיע למצעדים. למרות זאת, אלפי האנשים שמגיעים למצעדי ולאירועי הגאווה, ואני ביניהם, יודעים טוב מאוד למה הם שם. אנחנו שם משום שאנחנו מרגישים את הצורך בתחושת הקבלה, השייכות. אנחנו שם בגלל הרצון לצעוד ולצעוק שגם אנחנו שווים. אנחנו שם כדי להראות לכולם (גם לעצמנו) שאין בנו שום דבר פסול.
כשצועדים במצעדי גאווה, קשה שלא להתחבר לעוצמה ההמונית שבאוויר. ההרמוניה של אלפי הומואים, לסביות, בי וטרנס, שגדלו בתחושה של שונות ואי קבלה, צועדים יחדיו בקבלה ובתחושת שייכות. במצעד אנחנו הרוב, במצעד אנחנו לא שונים. השבוע התנהל קמפיין גיוס תרומות לארגון הנוער הגאה, ובמסגרתו העלו חברי הקהילה הגאה תמונות שלהם בגיל 15 וכתבו על החוויה האישית שלהם כנוער גאה. מדהים לראות שאנשים רבים לא כתבו על אירועים של אפליה או אלימות כלפיהם. במקום זאת, הם כתבו דווקא על המאבק הפנימי שהתנהל בנפשם, המלחמה על קבלת עצמם כגאים ועל ההתמודדות שלהם עם ה״שונות״. מצעדי הגאווה מסמלים בדיוק את המאבק הפנימי של הקהילה הגאה. כל עוד הומואים, לסביות, בי וטרנס ייתפסו כ״שונים״ על ידי החברה ועל ידי עצמם, צריך מצעדי גאווה.
שנית, המצעד הוא מחאה על פגיעה בזכויות האדם בישראל. כן, לקורא הסביר זה אולי נשמע מוזר. הרי רבים טוענים ש״הקהילה הגאה היא בין הקהילות החזקות בישראל עם זרועות בתקשורת ובמוקדי השפעה, אז על איזו אפליה בדיוק מדברים?״. אולם המציאות רחוקה מכך. הקהילה הגאה חווה אפליה ברמת זכויות האדם כאשר חוקים כגון חוק הפונדקאות וחוק האימוץ עדיין מפלים את חברי הקהילה הגאה; זוגות מאותו מין לא יכולים להתחתן בישראל; בני זוג עדיין נאלצים לאמץ את ילדי בן הזוג, במקום להיות מוכרים כהורים כמו סטרייטים, ועוד. בנוסף, חברי הקהילה, ובפרט חברי הקהילה הטרנסג׳נדרית, חווים אפליה קשה בקבלה למקומות עבודה, אפליה בקבלת שירות מהמדינה, ואפילו אלימות ברחובות. רק לאחרונה פורסמו מקרי אלימות כלפי טרנסג׳נדרים, וההנחה היא שעוד מקרים רבים אינם מדווחים כלל. כל עוד הומואים, לסביות, בי וטרנס יחוו אפליה בזכויות האדם בישראל, צריך מצעדי גאווה.
הרבה שואלים ״למה צריך להחצין את המיניות או את המגדר שלכם? בבית שלכם תעשו מה שאתם רוצים״. התשובה היא שה-נראות של הקהילה הגאה בציבור חשובה כשלעצמה. כדי שנוכל להשיג את המטרות שכתבתי לעיל, הציבור בישראל צריך להכיר את הקהילה הגאה, הוא צריך לשמוע על להט״בים ולדעת שהם אנשים בדיוק כמוהו, צריך להפנים שאין שונות מהותית בינו ובין הקהילה הגאה, לטוב ולרע. ילדים ומבוגרים בכל הארץ צריכים לשמוע על מצעד הגאווה, ולדעת שיש עוצמה בגאווה של הקהילה הזו, ושזו לא בושה להיות חלק ממנה. חבל שציניקנים רבים מתרכזים בתמונה אחת בעיתון המציגה ״בחור עם תחתונים״ ומפספסים את מהות וחשיבות העניין. כל עוד הציבור לא מכיר הומואים, לסביות, בי וטרנס, צריך מצעדי גאווה.
השנה יש חגיגה כפולה: גם מצעד גאווה וגם בסימן הקהילה הטרנסג׳נדרית. קהילה שבמשך השנים נדחקה לסוף סדרי העדיפויות, שחוותה בשנתיים האחרונות פרץ של התקדמות במאבקה ובנראות הציבורית שלה, ועכשיו היא סוף-סוף תופסת את מרכז הבמה. המאבק של הקהילה הטרנסג׳נדרית מסמל בעוצמה רבה את הסיבות לקיום מצעד הגאווה: שייכות, זכויות אדם ונראות ציבורית. מוזמנים לבוא לצעוד איתנו.
אסף וייס הוא עורך דין, יועץ בכיר לשרת הבריאות לשעבר. בקדנציה האחרונה יזם וניהל רפורמות רבות בענייני הקהילה הגאה, ובהן התיקון לחוק הפונדקאות והמהפכה בניתוחים להתאמת מין