שבוע האכזבה: קיוויתי שהקהילה הגאה תראה לכולנו את האלטרנטיבה

לפני כעשור השתתפתי בתוכנית טלוויזיה שעיקרה היה פאנל גברים שיושבים בפאב, שותים המון ומדברים שטויות על נושאים שונים. בכל תוכנית היו שניים מאיתנו מציגים את הנושא הנדון, ובתכנית שהוקדשה להומוסקסואליות, הצגתי אותה לעמיתי כך: "אני רוצה לדבר על הבוקר הנורא שבו קמת וגילית שהבן שלך נשך את כל הכריות בבית". כן, אני יודע שזה וולגארי, אבל כזאת הייתה התכנית ההיא. בהמשך לאותו משפט, אמרתי שלדעתי הבוקר הזה אינו נורא כלל ועיקר, וכאבא, אני מאחל לילדיי שיהיו קודם כל מאושרים ובריאים – כל השאר, הומואים או סטרייטים, אינו חשוב. באותה התכנית אגב, היו מי שאמרו שיתקשו לקבל בן הומוסקסואל, בעוד אני מייצג את הדעה שבז'רגון של אז (לפני שיצאה גם היא ממילון התקינות-הפוליטית) נקראה "גיי פרינדלי".
 

רצה הגורל ומקץ כמה חודשים הכינו באחת מחברות החדשות כתבה על "שובו של הגבר הישן", ובפתיח לאותה כתבה, שילבו את הווידיאו שלי מאותה תכנית, זה שבו רציתי לדבר על אותו בוקר נורא – אבל לא את המשך המשפט שבו אני אומר שהבוקר הזה אינו נורא בעיני כלל ועיקר.
 

חודש חלף, ובמהלכו הוזמנתי להשתתף בתכנית זניחה למדי באחד מערוצי הנישה, תכנית שעסקה בשינוי בדימוי הגברי בתקשורת הישראלית או נושא מפוהק אחר. למחרת, פתחתי את טור ביקורת-הטלוויזיה באחד העיתונים ונדהמתי למקרא המשפט: "ניר קיפניס שהופיע בתוכנית, צוטט לאחרונה באחד מערוצי הטלוויזיה כאומר שהבוקר הנורא ביותר בחייו של גבר הוא זה שבו התברר שהבן שלו נשך את כל הכריות בבית. יכול להיות שהבוקר הכי נורא בחייו של בן הוא לראות את אביו מדבר כמו בהמה בטלוויזיה" (הציטוט מהזיכרון אינו מדויק, רוחו דווקא כן). 
 

אני מודה שבאותו הרגע רתחתי: קרא לי אידיוט, רשע או שמן, אבל "הומופוב" למשל, כמו "קמצן" או "מכביסט" הן תכונות שקשה יהיה להדביק לי. למשך זמן מה אפילו שקלתי לתבוע, אבל מאחר שהסיפור דעך כמעט מיד (לאן היו עלולים הדברים להתגלגל בעידן הפייסבוק, אני אפילו לא רוצה לחשוב), נחה דעתי. 

מה למדתי מהאירוע ההוא? ובכן, קודם כל, נחשפתי לכוחה של התקשורת להוציא דברים מהקשרם – שיעור חשוב שמלווה אותי עד היום ומחייב אותי במשנה-זהירות בטרם "אתנפל" על מישהו במקלדת שלוחה. לקח האחר הוא בהקשר רחב יותר, ועיקרו הוא שבסופו של דבר, כולנו דומים במובן הכי רע של המילה: כשאנחנו הופכים מבודדים ל"קהילה" (מכל סוג שהוא: שמאלנים, הומואים, מתנחלים, טבעונים או נשים) אנחנו נוטים לאבד את החשיבה המקורית ואת האחריות האישית.
 

העובדה שאותו כותב התנפל עלי כאילו היה אדום-צוואר שראה את נער-החווה השחור משוחח עם ביתו זהובת-השיער, גרמה לי להרהר באכזבה מסוימת במהפכה החד-מינית (הומוסקסואלית, הומו-לסבית, להט"בית – יבחר כל אחד את הכינוי המועדף עליו, עייפתי מלפתוח את מילון התקינות-הפוליטית בכל פעם שבא לי לפתוח את הפה): לאור הטלטלה והבלבול סביב מוסד המשפחה והנישואים, במיוחד בקרב אוכלוסייה מתקדמת, קיוויתי שאולי הם יהיו מי שייראו לנו את האלטרנטיבה, את האור במקום את בגד-העור. במקום זה קיבלנו חופן של שמרנות קלאסית צבועה בכל צבעי הקשת. במקום לערער על עצם הזוגיות כתנאי לאושר, נאבקים על הזכות לנישואים ומשכנתא, כלומר – על זכותם להיות מתוסכלים מחייהם ממש כמונו, הסטרייטים!. 
 

במקום להטיח בפרצופנו (סליחה, ב"וודג') הבורגני-שמרני את הדבר היקר ביותר שיש לנו, הילדים, ולטעון שלא חייבים להיות הורים כדי להגשים את עצמנו בעולם, נאבקים על הזכות להביא אליו ילדים. 

האם אני תומך במאבקם? בוודאי! אך בה בעת אני מאוכזב מכך שהאנשים שגילו אומץ כה גדול עת יצאו מהארון, מבקשים בכל מאודם להיכנס אליו בחזרה: אולי לא במובן המיני, אבל במובן של קבלת כל כללי המשחק האחרים. האם כל המאבק שלכם היה כדי להיות ידידים של דוגמניות-על או לאפשר לאבא של הקרדשיאנית להופיע על השער של ואניטי-פייר ולבקש שיקראו לו קייטלין? הלו קהילה, בשביל זה שמרתם כל הלילה באפטר-פרטיז של שירזי? 
 

למרות שנואשתי מהתקווה שהדיאלקטיקה בין האוכלוסיות תראה לנו את האור בקצה הבורגנות, אני מאחל מזל טוב לחבריי בקהילה, תחגגו יפה ותרקדו בזהירות על המשאיות (בעיקר עכשיו כשיש לכם תינוק חצי-נפאלי שמחכה שאבא ואבא ישובו הביתה בשלום). 

חבל שבסוף כל המאבק שלכם בחרתם להיות בדיוק כמונו. זו לא בושה כמובן, אבל גם לא סיבה לגאווה.