טליה הייתה רק בת 6 כשבבית הספר שבו למדה באוסלו שבנורווגיה כינו אותה "יהודייה מסריחה". היום, בגיל 19, היא כאן בארץ במסגרת פרויקט "מסע", לומדת תקשורת במרכז הבינתחומי, אבל סיפור ילדותה נשאר איתה.
 
"הכל התחיל כשההורים שלי עברו לשכונה חדשה", סיפרה לי השבוע, "התחלתי בדיוק את כיתה א'. בית הספר המקומי כלל ערב רב של תרבויות ואוכלוסיות. שאלו אותי למוצאי ועניתי בכנות שאני יהודייה. את מה שקרה אחר כך לא אני ולא הורי צפינו. הילדים בבית הספר גידפו אותי בשלל כינויים פוגעניים שמתייחסים ליהדותי, הורי הילדים הזהירו אותם שלא יתקרבו אלי. קראו לי 'יהודייה מסריחה'. הייתי רק בת 6, ואלה היו אירועים יומיומיים.
 
"בעקבות הסבל הרב, הורי החליטו להעביר אותי לבית ספר אחר, ובהתחלה היה טוב יותר. האוכלוסייה כללה בעיקר ילדים נורווגים ופחות מוסלמים. אבל גם שם הייתה ההידרדרות. כשפשטה השמועה שאני יהודייה, ילדים החלו לזרוק עלי אבנים בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו. כינו אותי בשמות גנאי, דחפו וקיללו אותי. אני זוכרת שהמורים לא עשו דבר, גם כשהיה מדובר באלימות פיזית. הם בעצמם פחדו. זה היה גיהינום. היו לי רק שני חברים באותה תקופה. ילדים פשוט פחדו להיות לידי".
 

טליה היא אחת מ־12 אלף צעירים יהודים מכל העולם, המשתתפים בפרויקט "מסע". הם מגיעים לתקופה של חצי שנה עד שנה ומשתלבים בחיים בישראל דרך לימודים, עבודה או התנדבות. פגשתי כמה מהם כדי לשמוע על החוויה בעצם היותם יהודים בחו"ל, כשבעולם החרם על ישראל צובר תאוצה ומחאות בקמפוסים נגד ה"אפרטהייד" בישראל הופכות לשגרה.
 
ג'נס ג'קובסון מקנדה ורייצ'ל קוצ'ר מארה"ב מתגוררים מנובמבר שעבר בשכונת רמת אליהו בראשון לציון. הם מתנדבים בקרב יוצאי אתיופיה. כשהם מדברים על הקהילה, עיניהם נוצצות. "הייתי רוצה להישאר עוד שנה", אומרת רייצ'ל, "התאהבתי באנשים פה". אבל כשאני שואלת אותם על היחס אליהם כיהודים באמריקה הם כמעט מפהקים. רייצ'ל: "אני לא יודעת למה, אבל זה לא עניין אף אחד שאני יהודייה, וגם מה שקורה בישראל לא כזה מעניין שם. עבדתי בקהילה בכל מה שקשור לצדק חברתי, לביטחון תזונתי של עניי העיר שבה גרתי ולחיזוק הזהויות השונות, בעיקר עם הקהילה הלטינית שם". 
 
ג'נס מסביר: "למדתי באוניברסיטה בקלגורי. בקמפוס היה 'שבוע האפרטהייד' שבו תלו המון פוסטרים נגד ישראל ועשו הרצאות, אבל מצד שני בכל שבוע יש שם משהו אחר. יש שבוע 'שמירת האוזון' ושבוע 'עצמאות הצרפתים בקנדה', וגם שבוע ארגון 'הלל', שבו ישנה פעילות פרו־ציונית. הססמה של הקמפיין שלהם בעד ישראל הייתה 'הגודל לא קובע', והם הציגו את ההישגים של ישראל".
 
זה ההבדל 

ההבדל הגדול בין החוויות של ג'נס ורייצ'ל לבין אלה של טליה נעוץ כנראה בהבדל הגדול שבין התרבות האמריקאית לזו האירופית. בעוד ארה"ב חרתה על דגלה פלורליזם, דמוקרטיה וכיבוד השונה, גם אם אינה חפה מגזענות, לאירופה יש שורשים עמוקים מאוד של אנטישמיות. שורשים שהחלו לצמוח לפני מאות שנים. כך שכנראה שלא משנה שאבא של טליה "בלונדיני עם עיניים 'כחולות", כפי שהיא ציינה כדי להסביר לי שהיא ממש מנורווגיה. מה שמשנה זה שהיא יהודייה. לכן לא סתם רוב הלחץ לחרם על ישראל מגיע מאירופה.
 
ארגוני החרם לא חדשים. חרם של הליגה הערבית נגד ישראל החל כבר ב־1945, ורשמית קיים עד היום. האמת  היא שלא קשה להיזכר גם בשלטים "לא לקנות אצל יהודים" מימי טרום השואה. טעות תהיה לחשוב שאם נשנה משהו במעשים שלנו, היחס אלינו ישתנה. לא עזרה ליהודי גרמניה העובדה שהם היו פטריוטים גרמנים ושירתו את מדינתם במלחמת העולם הראשונה כדי להימנע מיום החרם עליהם ב־1 באפריל 1933. זה גם לא עזר להם להימלט מההשמדה.

 
אבל משום מה יש אצלנו מי שחושבים שאם רק נשנה מדיניות, הלחץ עלינו ייפסק. זה גם מה שאמר יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג: "אי אפשר להתעלם מכך שמעשים קשים וחמורים של ממשלת ישראל ובנימין נתניהו העומד בראשה מתדלקים ומגדילים ומחזקים את מגמות החרם הזה, את השנאה כלפינו בעולם".
 
אז נכון שיש מה לעשות וברור שהסברה היא דבר חשוב, אבל לחשוב שהמוטיבציה לחרם היא רק העובדה שלפלסטינים עדיין אין מדינה ונשללות מהם זכויות אדם - זה עיוורון. אגב, זכויות האדם של הפלסטינים נשמרות דווקא על ידי חיילי צה"ל. הם החיץ בינם לבין דאע"ש, ג'בהת א־נוסרה, חמאס או כל גורם אסלאמי קיצוני אחר שכבר היה דואג לביטול זכויותיהם הבסיסיות ביותר.
 
להיזכר בדוד הרצוג

טליה, רייצ'ל וג'נס יחזרו לארצותיהם  כשהם אחרים. טליה מתכוונת להילחם כדי שמה שקרה לה לא יקרה לאף ילדה יהודייה, רייצ'ל וג'נס מוכנים להסביר למי שתוקף את ישראל שהמציאות מורכבת ממה שזה נראה מרחוק. גם להם וגם לח"כ הרצוג אני מציעה להיזכר במה שסיפר דודו, הדיפלומט, ד"ר יעקב הרצוג ז"ל, על מפגש עם 15 תיאולוגים נוצרים שהיו בארץ.
 
"אמרתי להם, אשאל אתכם שאלה: אנו מאמינים במושג של 'עם לבדד ישכון'. מושג זה נאמר לפני 3,300 שנה מפי בלעם, גדול נביאי אומות העולם", סיפר הרצוג, "בואו והגידו לי על איזה עם אחר בהיסטוריה נאמרה נבואה זאת? הם בדקו, החליפו ביניהם דעות, והחליטו שאין דבר כזה בנמצא. 
 
"אמרתי: 'שנית, האם הנבואה הזאת התקיימה או לא? אראה לכם עד כמה אנחנו עם לבדד ישכון. אין לנו משפחה. בכל מקום מקבלים אותנו בכבוד, אך לא לתוך המשפחה. כמדינה, אנו דומים, לכאורה, ליהודי הגולה. לו הייתה מדינת ישראל נופלת, חלילה, אין עם אחד שהיה מרגיש בכך אבידה משפחתית. הסברתי להם את הבדידות המעיקה הזאת. 
 
"אמרתי להם שיש כאן פרדוקס עצום. לכאורה אנו החברה הארעית ביותר, ולמעשה, אנו החברה הקבועה ביותר. לכאורה, אנו צועדים תמיד אל הבלתי נודע, ולמעשה אנו צועדים אל העתיד. אנו מלאים פרדוקסים. אבל אנחנו בסופו של דבר 'עם לבדד ישכון', לא כפרדוקס, אלא אולי כטבע היחיד האמיתי בהיסטוריה האנושית, שהצליח להתקיים מעבר לזמן ולכן תפס את מקומו מעבר לכללים המקובלים של ההיסטוריה. 
 
"לכן, עם כל הארעיות, עם כל חוסר הביטחון, עם כל הספקות והפקפוקים, כל האיומים כולם מתנפצים אל הנצחיות של בית ישראל, השרוי בהשגחה ובאמונה".