כמה מדכדכת פרשת ההצגה על המחבל הרוצח וליד דקה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה. לא רק בגלל חוסר ההבנה של כמה קולות צעקניים במיוחד במהותה של תרבות (היא לא מותנה במימון ממשלתי); מדכדכת הרבה יותר העובדה שהתיאטרון, שהקימה שולמית אלוני בשנת 1994, נלחם במדינה הציונית מבפנים בנשק מתוחכם ומסוכן מסכין ומרובה: הכתמה מוסרית.

לפני שנפרט, כדאי להזכיר במה מדובר. בסך הכל, לא צנזרו את ההצגה, לא סגרו את התיאטרון ולא השליכו את המחזאי לכלא, רק הוציאו את ההצגה מסל התרבות של משרד החינוך, כלומר הפסיקו לשלוח תלמידים במערכת החינוך לראות אותה בחינם. בראיון רדיו עם שר החינוך נפתלי בנט, שאל אותו המראיין רזי ברקאי אם היה מצנזר גם מחזות של חנוך לוין. ברקאי כיוון למחזה ״מלכת אמבטיה״ של לוין, שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות ביקשה לפסול ב־1970. הגוף הארכאי הזה כבר לא קיים היום במדינת ישראל. גוף ממשלתי לא יכול כיום למנוע מתיאטרון להעלות איזו הצגה שירצה, אבל ברקאי השווה בכוונה את הצעד המינורי של הוצאה מסל תרבות לצעד החריף של צנזורה. הוא רצה ליצור את הרושם השקרי שמדובר בסיפור של הבעת דעה חופשית המצונזרת על ידי משטר מאיים ולא סובלני.

אלא שהסיפור הוא הפוך לחלוטין. מדינת היהודים היא מדינת החופש והערבים הם אלו שמנסים לקדם פה משטר טרור. לא רק שמדינת היהודים כושלת בטיפול במרצחיה ושופטת אותם כאסירים פליליים רגילים הזכאים להטבות ולשיקום (המחבל דקה השלים בכלא שני תארים אקדמיים על חשבון הציבור, שניסה לגרש מכאן באמצעות טרור), היא גם נכנעת בפני אויביה בקרב החשוב ביותר: הקרב המוסרי. הקרב על הנרטיב.

האם אין מקום ליצירות אמנות העוסקות בחייהם של רוצחים ושאר פושעים? ודאי שיש. האם רוצחים אינם אנושיים? ודאי שהם אנושיים. גם אנסים ופדופילים, נרקומנים שודדי זקנות, גנבים ורמאים, אפילו פושעי מלחמה ורוצחי המונים הם בני אדם. אם יש מקום להרהור הפילוסופי באנושיותם ובשבריריות האופי האנושי בפני כל רוע, הרי שהתיאטרון הוא המקום - אבל לא משרד החינוך. הרהורים פילוסופיים הם חסרי משמעות, לפני שהונחו היסודות של הטוב והרע. על תלמידי בית ספר ללמוד שהרוצח הוא רע מוחלט ושגם החמור בעונשים לא יעשה איתו צדק.

כך גם בענין הנרטיב הלאומי. את תלמידי בית הספר יש לחנך על פי האמת הפשוטה, היסודית: שבנו לארצנו בזכות ולא בחסד.

שכנינו הערבים ניסו ומנסים מאז להרוג ולגרש אותנו באופנים שונים ומשונים. המחבל הרוצח הוא קודם כל רשע גמור, שגם החמור בעונשים לא יעשה עמו את הצדק הראוי לו. הצגה שמטרתה יצירת אמפתיה למחבל, ובמשתמע גם לאתוס הלאומי שלו הגורס שהיהודים הם פולשים זרים שיש לגרש מכאן בכל דרך אפשרית, היא הצגה פסולה. יש מקום לחשש שלהקת התומכים והמעודדים של התיאטרון בתקשורת לא מבינים את הנרטיב שהם מקדמים. האפשרות האחרת, שהם מבינים זאת היטב ובכל זאת מקדמים אותו, מטרידה הרבה יותר.