ארבע שנים אחורה, התיאטרון הלאומי בלונדון מעלה את ההצגה “פרנקנשטיין” בבימויו של דני בויל. בנדיקט קמברבץ’, בתפקיד פרנקנשטיין, שוכב עירום כביום היוולדו על הבמה. לאט־לאט הוא מתרומם, מנסה לעמוד, נופל, נאבק, מועד, עד שמצליח להתייצב. למעלה מחמש דקות של עירום גברי על הבמה, אף מילת טקסט, רק עבודת תנועה מדהימה על במה חשופה.
לצדי יושבת קבוצת תלמידים עם מורתם. אולי בני 15. הם מביטים בבמה מהופנטים. לא זזים באי נוחות, לא צועקים, לא מעירים הערות, צופים כמו כולם בגבר העירום שהוא גם סלבריטי המגלם את שרלוק הולמס בטלוויזיה. זה נראה לחלוטין טבעי ונורמלי.
בארץ זה לא היה קורה. שום ועדת סל תרבות לא הייתה מאשרת להצגה שיש בה עירום גברי מלא להיכנס לסל. גם אם העירום היה נדרש, גם אם היה בו כוח, זה לא היה עובר. אף אחד במשרד החינוך לא היה לוקח על עצמו את האחריות לאשר דבר כזה.
ועדת סל התרבות היא אחת הוועדות הכי חשובות ליוצרים בישראל. כניסה לסל תרבות היא לא רק חותמת כשרות, היא השלב הכי חשוב בחייהן של יצירות רבות. נכנסת לסל – יש לך סיכוי להמשיך ולהתקיים. לא נכנסת – איבדת קהל פוטנציאלי עצום ורב. כולם רוצים להיות חלק מהסל - הוא אוויר לנשימה, בלי זה לא תוכל למכור את המופע לבתי ספר. אם אתה יוצר עצמאי, תיאטרון קטן או להקת מחול לא מבוססת, אי כניסה לסל התרבות פירושה, פעמים רבות, גסיסה אטית.
לזכותה של הוועדה ייאמר שהיא אינה מתערבת בתכנים אלא רק בודקת את האופן שבו הם מוצגים. אבל הרבה מאוד יוצרים שרוצים להתאים את היצירה לסל התרבות מעדנים, מעגלים פינות, מסירים דברים שעלולים להיות בעיתיים כמו שפה גסה או עירום. הם עושים מה שאפשר כדי להקל על אנשי המקצוע להקל על התלמידים.
כששר החינוך פוסל הצגה שכבר חצתה את הרף של ועדת סל התרבות, הוא, בעצם, מייתר את הוועדה. במקום לגבות את המערכת שגם ככה סובלת מהיעדר הערכה, הוא בועט בה לעיני כל. הוא יכול להסתייג מההחלטה, אפילו לנסות ‘לאזן’ אותה, אבל אם השר לא מקבל החלטות של ועדה מקצועית, כיצד הוא מצפה שינהגו תלמידים כלפי אנשי מקצוע? איזה מסר הוא משדר לדרג המקצועי שלו? ואם הוועדה מיותרת, אז עדיף כבר לבטל אותה. לתת לכל בית ספר אוטונומיה מלאה להחליט מה מתאים לו ולתלמידים שלו, לשחרר את הרסן לגמרי.
נפתלי בנט היה שר כלכלה, הוא מבין את חשיבותו של שוק חופשי. אם הוועדה, לדעתו, אינה מסוגלת להחליט החלטות ראויות, אז שיפזר אותה וייתן לכל יוצר הזדמנות למכור את עצמו ישירות לצרכן הקצה, בלי מתווכים. נכון, זה סיכון. יהיו בתי ספר שירכשו תרבות שהשר לא היה מוכן שילדיו יצפו בה. יכול להיות שיהיה מי שיעדיף בידור זול על שייקספיר. אבל או שסומכים על אנשי המקצוע או שמפקיעים מהם את האחריות ופותחים את המערכת לתחרות שווה. ואם זה אומר שתלמידים מסוימים יזכו לראות חמש דקות של עירום גברי על הבמה – דיינו.