מכתב לבני.

היי מתוקי, שמעתי אותך אומר אתמול לחברים שלך שאולי לא כדאי להישאר פה בארץ, כי כולם מחרימים אותנו. "אולי ניסע לקפריסין!",
אמרת. אז ככה: אני יודעת שלא פופולרי לדבר במונחים של פטריוטיות ואהבת הארץ, אבל היי, בגלל זה אתה כל כך אוהב אותי, לא? כי הפופולריות שלי מעולם לא שיחקה אצלי תפקיד מהותי. ואולי זה כי אני ישראלית, וכאן נולדתי, ואני לא מוכנה לוותר על הזהות שלי, שמורכבת מזה שאני יהודייה, ישראלית וירושלמית.

אין לי שום כוונות או רצון להתנצל, ואני מקווה שגם אתה ואחיך תנהגו כך. מה שכן, יש לי הרבה רצון לתקן. לעשות מה שאפשר כדי שיהיה יותר טוב, ולא רק במשבצת הקטנה והצרה שלי. אלוהים יודע כמה קשה לאחוז בעיתונות היום. יש תפקידים הרבה יותר נוחים ומתגמלים, אבל אני פה, מאמינה שעדיין אפשר לטמון את זרעי השינוי. הבית שלנו לא מתחיל ונגמר במפתן הפרטי. הבית שלנו הוא הרבה יותר רחב: הוא ממשיך לחדר המדרגות, לרחוב, לשכונה, לעיר, למדינה ולעולם. 
בוא נחזור לחרם. אל תפחד. גם אני כמוך, מודעת לזה שבשבועות האחרונים יותר ויותר ידיעות חדשותיות ושיחות סלון נפתחות במשלים "על
רקע החרם המתהווה בכלכלה/ בתרבות/ על הבמות" (מחק את המיותר).
תחת כל עץ רענן חרם חדש, ואנחנו, כאן בישראל המבולגנת, מרגישים כמעט מבודדים. "תמיד זה היה כך? תמיד כולם איימו בחרמות?", שאלת אותי. התשובה היא כן. מספיק שתסתכל על חבריך מבית הספר. כמה מהם היו קורבן לחרם? כמה מהם היו האחראים על החרם? אז תקשיב
לי טוב: חרם זו מחאה של עצלנים. אם יש למישהו משהו לומר – שינסח אותו בנימוס ובדרך ארץ, ויגיד. חרם נועד בעיקר לעשות רוח. ההיסטוריון פרופ' מיכאל בר־זהר אמר ליפעם שהוא לא מכיר מדינה שנשברה בגלל חרם. 
"בזמן מלחמת השחרור האמריקאים הטילו אמברגו על מכירת נשק לישראל ועל ייצואו. אז לא הברחנו מאמריקה? הברחנו", אמר. "כל העולם
ידע על החרם על דרום אפריקה ואף אחד לא הפסיק להתפתח שם".
עם זאת, לא צריך להיות זחוחים. יש דוגמה אחת לחרם שעבד: החרם הערבי שהיה החרם המאורגן הבולט ביותר. הוא הוטל לא רק על ישראל אלא על כל חברה זרה שסוחרת עם ישראל. הרבה חברות גדולות, בשנים הראשונות של המדינה, נכנעו לו. ישראל הייתה מדינה קטנה שהחלה את צעדיה בשדה הכלכלי. חברות ענקיות באמריקה ובאירופה לא נכנסו לכאן כי פחדו מהחרם הערבי. ניסינו להיאבק בחרם בכל מיני דרכים. איך אמר לי בר־זהר?  "היום אנחנו יכולים להגיד שאם לחברה מסוימת יש ברירה בין לקנות מאיתנו מוצרי הייטק או להיכנע לחרם הערבי,
היא תעדיף לקנות".

בינתיים, תמשיך לגדול להיות אדם טוב.  
אמא.

עיתונאי קטן שלי/יאיר ויץ (בן 10.5)
 
פעם יש לי הפתעה. היא לא גדולה כמו שציפתה לאמא, כשהיא פתחה את דלת המקפיא וחיפשה ארטיק לזלול ולא מצאה כלום. "איפה ארטיק האייס קפה שלי?", היא שאגה. יואב ואני עשינו פרצוף של ילדים שלא שומעים, ואז היא שאלה שוב. לא הייתה ברירה וסיפרנו לה שחיסלנו שלושה ארטיקים ביום אחד: בטעם שוקולטה, וניל וקפוצ'ינו.
 
"אבל זה למבוגרים! מה שאתם עושים לי זה ממש כבשת הרש", היא התלוננה. אחרי שמחינו דמעה (נגיד) הסברנו לה שלא כל דבר שארוז
למבוגרים מתאים רק להם. למשל הארטיקים האלה, שהם בול לטעמנו ובכלל לא אכפת לנו למי חשבו בחברה שזה מתאים. אסור לי לספר שגם רון הקטן טעם מהם ואהב, אז לא אספר.
 
"הגלידות של פלדמן", סדרת אייס קפה. מחיר ליחידה: 5 שקלים. מחיר 6 יחידות (2 יחידות מכל טעם): 27.90 שקלים.
 
המלצת תרבות
 
אחד הדברים שתמיד מטלטלים אותי, פעם אחד פעם, הוא השלכה של ספרים לצד פחי אשפה או סתם ככה באמצע הרחוב. כל כך הרבה אנשים ישמחו ליהנות מהם. למה סתם לזרוק? כן, אני מכירה את התירוץ הזה שאומר: "יעבור מישהו וייקח". המציאות שונה: מרבית הספרים האלה נמקים בשמש, עד האיסוף למזבלה העירונית.
 
"להעביר דף", פרויקט קיץ חדש, מציע להורים ולילדים לתרום ספרי ילדים ישנים ולהחליף אותם בספרים חדשים. ואם אין לכם ספרים לתרום - גם בסדר. אפשר פשוט לבוא ולקחת. זה קורה עד ספטמבר, עם אפשרות להארכה (שווה לבדוק) בכל סניפי "האוס אין - מעצבים חדרים בריאים" ברחבי הארץ. אל תזרקו ספרים!
 
פרויקט "להעביר דף", סניפי "האוס אין" ברחבי הארץ.
לפרטים: www.housein.co.il ,09-9510879