קמפיין BDS לא הורג אנשים, אבל הוא אולי המערכה הקשה ביותר שמדינת ישראל עומדת בפניה. זוהי מלחמה לחיים ולמוות על התדמית

והזהות של אזרחיה. אם נפסיד במלחמה הזאת, נהפוך רשמית למדינה מצורעת.
ויש לי חדשות הרבה יותר רעות: זה לא שמדינת ישראל מצורעת, זה אני ואת ואתם ואתן - כולנו מצורעים. אם בישראל צרת (מצורעים) רבים היא חצי הדחקה, בקרב יהודי העולם, בייחוד הבולטים שבהם, זוהי מכה אנושה. 

"הג'וב שלנו זה להציג את ישראל האמיתית", אמר חיים סבן, מיליארדר ומבין עניין פוליטי בדרך כלל, בכינוס החירום לטיפול ב־ BDS שיזם שלדון אדלסון. קטונתי מלייעץ לטייקונים של הימורים וצעצועים איך עובד כסף, אבל אין להם אלפית אחוז סיכוי להתמודד עם המדיה העולמית כשהיא מציגה 24/7 את "ישראל האמיתית" בגדה וברצועה.
הסיבה לפאניקה של השניים היא שהצרעת הישראלית נדבקת ליהודי העולם, וזה רע לנשמה ורע לביזנס. "האם החרם קשור למדיניות ממשלת
ישראל?", שואלת דנה ויס (ערוץ 2) את אדלסון. "אנשים כמוך אומרים...", ענה אדלסון (הכתוביות בשידור חסכו מן הצופה את התרעומת המתקטננת הזו של שלדון), "'האם זה (החרם - ר"א) באמת נגד מדיניות ישראל?', הם עושים דמוניזציה של ישראל לפני שמישהו בכלל הצהיר שזאת המדיניות שלה".
טוב, אין טעם לנהל ויכוח עם מי שטוען כי הוא יודע מהי לא־המדיניות הישראלית. אין גם טעם להתווכח עם סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי ("אלוהים נתן לנו את הארץ", "תורתנו הקדושה"). מובן שגם אנשי משרד החוץ מבינים שמדובר בהזיה, אבל אחרי חיים עם הזיות ליברמן, המלחמה בחרם באה להם בכיף. 
יש להם "מלחמה" ותקציבים וקונצנזוס - מה רע? פרט לחוסר תוחלת, אבל זוהי תכלית עבודתו של משרד חוץ בממשלה שהעולם מאס בה. לאדלסון לפחות יש ילדות קשה שיכולה להסביר את מניעיו: "אנשים יכולים להסכים או לא להסכים עם מדיניות הממשלה", הוא אומר, "אבל
אין לזה קשר עם אנטישמיות. כשאני הייתי נער... (מדובר בשלהי מלחמת העולם הראשונה)", וכו'.
ואכן, האנטישמיות היא מכשיר ההסברה והשרצים הנפוץ ביותר של ממשלות הימין. נגד התנחלויות? אנטישמיות. בעד מדינה פלסטינית? אנטישמיות. הפסדנו במשחק? השופט אנטישמי. מסרבים להופיע בישראל? אנטישמים. מופיעים ברמאללה? אנטישמים. כמו בפוטו־שופ זריז, אנטישמיות מתקשרת עם גזענות ושואה והופכת את ישראל בבת אחת ממעצמה מזרח־תיכונית חמושה ואלימה עד מעל לאוזניה, לילד המפוחד שמרים את ידיו בגטו ורשה.
זה לא שאין בעולם אנטישמיות. היא רומצת כגחל רעיל מימים שבהם עוינות ליהודים ולאחר בכלל הייתה עניין מקובל כמו לשנוא ערבים בקרב קהלים לאומניים בישראל. אלא שהעולם הנאור, בייחוד לאחר השואה, מנהל מאבק משלו נגד האנטישמיות כמו נגד שנאת האחר. בכלל, כאשר העוינות לישראל עקב מחזות הכיבוש מתחברת לאנטישמיות הישנה, צפה זו החדשה, שהיא תערובת של משקעי אנטישמיות ואנטי־ישראל
הכובשת. התופעה הזו אמורה להדאיג, אם לא להחריד, לא רק את שלדון וסבן אלא גם ישראלים שמעולם לא חוו גילויי עוינות ברמה האישית עקב היותם ישראלים ויהודים.
ובעוד שני אלה, אדלסון וסבן, משיקים קמפיין וידיים, קפץ כמעט אוטומטית הפרופסור ועורך הדין אלן דרשוביץ' שקבע (מילה של עורך דין) כי "מטרת אנשי BDS היא לא לקדם פתרון של שלום בין שתי מדינות, אלא להשמיד את ישראל". אז קודם כל בואו ונרגיע: החרם לא נועד להשמיד את ישראל (הוא גם לא מסוגל) אלא להפסיק את הכיבוש ואת המצור על עזה. אומנם דרשוביץ' אמר כי "אני בעד מדינה פלסטינית כמו רוב הישראלים", אבל מה בקשר למר נתניהו? האם ביום שישי בשעה עשר וחצי הוא בעד מדינה פלסטינית או נגדה? וזה כל הקסם שב"הסברה" נוסח ביבי. 
אגב, השבוע נכשל מסע הסברה בן עשר שנים ומיליוני דולרים שפרנס עורכי דין ואשליות על הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. כאז, גם היום מצויד כל "מסביר" בארגז כלים הגיוני ועובדתי שאמור לשמש אותו במלחמה ב-BDS . הבעיה היא שהחרם צובר תאוצה משום שבלי להרגיש, לאחר שנים של טפטוף חדשותי קבוע של מראות הכיבוש, עברנו כמדינה וכחברה את הקו המעורפל של לגיטימיות. כיום אנו נמצאים במצב של פושע נמלט שכל אזרח נאור רשאי לירות בו.
הרעיון שבאמצעות "הסברה" ניתן לבלום מצב רוח רגשי הוא מגוחך. מה שלא מפריע לכל מגבב מילים מצוי להיחפז לכיכר השוק כדי לג'נגל את
הלהטוט שינצח את טיעוני הפלסטינים. 100 מיליון, לא חשוב איזה מטבע, כבר הוקצו למלחמה בחרם ובינתיים, עד ש"ההסברה" תכה את אויבי ישראל שוק על ירך, הצרעת פושה בבשרנו ואפילו העיתונות הכלכלית מדווחת על ירידה דרמטית בייצוא לאירופה (למעט רוסיה, שם זה בגלל משבר הרובל), ועל חשש שאחרי החרמה אקסקלוסיבית של מוצרי התנחלויות, תוחרם, אצל המהדרין, כל תוצרת ישראל.
וכל הג'אז הזה הוא רק המתאבן שלפני הסנקציות המדינתיות של מחר. הנכון הוא שמדינות, כולל אירופיות, מתנגדות עכשיו לחרם כלכלי או אקדמי. נשיא צרפת אפילו הסתייג מיוזמת החרם לרגע של יו"ר אורנג' העולמית, סטפאן רישאר, אבל אסור לטעות: מרבית ארצות העולם
רואות בחרם ה־ BDS כלי יעיל שאמור להבהיר לישראל בפני מה היא תעמוד אם תמשיך בסרבנותה.
ולא מדובר רק בכסף. ארגון הגג של הסטודנטים בבריטניה, המייצג מיליוני תלמידי מוסדות השכלה גבוהה, החליט להצטרף לתנועת ה־ BDS . ההחלטה עברה ברוב של 19 קולות מול 4. כדי להבהיר למנופפים באנטישמיות במה מדובר, הספח של ההחלטה על החרם מגנה במפורש את הנוכחות הצבאית הישראלית בגדה המערבית וברצועת עזה.
הפתרון של שרת המשפטים שקד הרבה יותר נועז מזה של סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי: "להחרים את המחרימים", או בלשון בני אדם, להחרים את המציאות. כדי להבהיר לגברת שקד שהיא לא רק "פשטנית", כפי שהגדיר אותה בעדינות היועץ המשפטי לממשלה, אלא גם מנותקת מן המציאות, הייתי מציע לה לנסות להזמין במסעדה תל אביבית טיפוסית יין מיקב גוש עציון ולשמוע את תשובת הבעלים. 
כמו כן, הייתי ממליץ לה לא לעשות סקר פנים־ישראלי ששואל מי היה מסרב לקנות מוצר כלשהו אם היה יודע שמדובר בתוצרת מהתנחלות (אני
למשל). אני חושש שהתשובה הייתה מחייבת אותה להחרים חצי עם, אבל בעצם היא וחבריה עושים זאת ממילא.
את החרם האמיתי על מדיניות הממשלה חייבים להוביל אזרחי ישראל. ב-2011 חוקק "חוק החרם" המאפשר לתבוע פיצויים מכל אדם הקורא לחרם על מדינת ישראל, ואני מניח שעם טוויסט חקיקתי נוסף ניתן יהיה להעניש גם מי שקורא לחרם על הממשלה. עד שזה יקרה, 100 אלף מכוניות עם סטיקר "גם אנחנו מחרימים את הממשלה", עשויות להיות המרענן הרשמי של הקיץ.
tguvot@sofhashavua.co.il