לא רצוני

חדי העין והזיכרון שמביניכם ודאי שמו לב שחמקתי בשבוע שעבר מלדווח על תוצאות הביניים בניסוי הגמילה שלי מהטלפון הסלולרי.

הכללים היו ברורים - אין טלפון באוטו, לא ברמזורים ולא בכלל. השימוש אסור גם בשעות אחר הצהריים, המוקדשות לילדים עד כניסתם למיטה, והגלישה מוגבלת לזמן קבוע מראש.

ובכן, ההימנעות שלי נבעה מהכישלון החרוץ של הניסוי. בשלושת הימים הראשונים עוד שכנעתי את עצמי שאני מזייפת בהקפדה על הכללים ושמדובר בעניין של זמן עד שאני אכנס לעניינים. ״תתעלמי מהעניין באלגנטיות השבוע״, אמרתי לעצמי, ״תכתבי כשממש תוכלי להתגאות בהישגים שלך״. היום הזה לא הגיע. אני כישלון - כעיתונאית, כצרכנית, כאמא, כאדם. כאילו היו חסרות לי סיבות לרגשי אשם, הפלתי את עצמי בפח שלא הייתה לי לרגע היכולת לעמוד במגבלותיו שאני בכבודי ובעצמי הגדרתי. עלובת החיים.

אם לומר את האמת, הניסוי לא היה צריך להיות סביב הטלפון הנייד. הבעיה היא בי, וזו הייתה הבחינה שהייתי צריכה לעשות. אתם מבינים, כבר מגיל צעיר אני הבחנתי שבין שלל התכונות החביבות שבי לא ניתן למצוא אחת חשובה במיוחד - כוח רצון. לא מדובר כאן על פוטנציאל שלא מימשתי או שריר שלא פיתחתי - אני באמת מאמינה שאין בי התכונה הזאת מראש. לא קיימת. דילגו עלי בתור או שמראש לא ניגשתי לקבל אותה.

אם אתם מחוסרי כוח רצון, אתם ודאי מכירים את המקרים הקלאסיים: מוטיבציית שיא בעת התשלום על מינוי שנתי בקאנטרי או במכון הכושר וביקורים בפועל שניתן לספור אותם על כף יד אחת, בדרך כלל בחודש הראשון. דוגמה נוספת באה לידי ביטוי בשמיעת קולות - אתם ודאי מכירים את פרוסות העוגה שקוראות לכם מהצלחת אף על פי שהן ואתם יודעים היטב שכבר אכלתם, כבר שבעתם, והמינוי מהדוגמה הקודמת לא מצמצם את הקלוריות מעצם קיומו כשבב על מחזיק המפתחות.

לשבת ללמוד בזמן שלחץ המבחן עוד לא מורגש ברקות ואפשר להכיל את החומר, לדחות סיפוקים, לא לדחות את כל שאר המטלות בחיים, לנקות את הבית, להפסיק להתלונן ולהתחיל לשנות - כל אלה לא יכולים לקרות אם אתם סובלים מהחור השחור הזה במוח שלכם. שלנו.

אבל כל אלה דוגמאות שאני רוצה להאמין שהן משייכות 90% מהמין האנושי למין האנושי. לאף אחד אין מוטיבציה לפעול סביב השעון בניגוד לטבע שלו. מה שמבדיל אנשים מסוגי משאר בני האדם הוא המחשבה האובססיבית כמעט על הדבר הזה שאני רוצה לעשות מבלי לעשות אותו באמת. אני רוצה להתעלם מסוכריית ^m&m האחרונה בצלחת, אני באמת רוצה. אני כל כך רוצה, עד שאני לא מפסיקה להגיד לעצמי במוח כמה אני רוצה להתעלם ממנה עד שהיא

מגיעה, כמעט מבלי להתכוון, לתוך הבטן שלי. יימח שמה.

אני רוצה לעשות ספורט. אתמול בקושי הצלחתי לקום מהספה אחרי כמה ריקודים בחתונה - מבחינתי, זה פחות הרצון ויותר החובה לעשות ספורט, אם אני לא רוצה להתנוון ולמות בהקדם. היום זה קורה, אני מבטיחה לעצמי, לא מחר. אז, או אז, מגיעה שעת הכושר המיוחלת ובדיוק אני מוצאת לעצמי איזה תירוץ מושלם למרוח עוד פרוסה בנוטלה ולהישאר בבית.

אם זה לא מספיק, המצב מחמיר כשאת נשואה לאדון כוח רצון. האיש ברגעים אלו ממש רץ, שוחה או רוכב על אופניים (הפסקתי לעקוב) במסגרת תחרות חצי איש ברזל. כבר כמה חודשים הוא קם כמעט כל בוקר בחמש, בגשם או בשרב, ויוצא להזיז את עצמו בעוצמה לא סבירה.

הוא טוען שהוא שונא את זה ומדבר על מאבק יומיומי, אבל אם אתם מחוסרי כוח רצון אתם ודאי מכירים את זה: מוטיבציית שיא בעת התשלום על מינוי שנתי בקאנטרי או במכון הכושר וביקורים בפועל שנספרים על כף יד אחת, בדרך כלל בחודש הראשון כולנו יודעים שאם בחמש ועשרים הוא כבר מחוץ לבית כדי להזיע, סימן שהמאבק הוא לא רציני. בינתיים אני מפתחת תחרות אשת המרשמלו, כדי שלפחות אמצא תחום כלשהו שאוכל להיות בו הישגית.

אז לגבי עניין הטלפון - מה אני אגיד לכם, זה לא שלא ניסיתי. אני חושבת שאפילו הצלחתי להמעיט מעט בשימוש, וכשאני עם הילדים אני באמת מציצה רק פעם אחת באחר צהריים שלם. אני יכולה להתעלם ממנו כשאני רוצה, אבל אני מרגישה שהוא כבר חלק גדול מדי מהחיים שלי. הלוואי שלא היה. הלוואי שהייתי יכולה להחליף את הנייד שלי בטלפון טיפש. זה כמובן לא יקרה.

ובכל זאת, הדבר שמפריע לי יותר מכל הוא העובדה שמעטות הן הפעמים שבהן קיבלתי החלטה מהסוג הזה, הקשה לביצוע, ועמדתי בה במאה אחוז - בלי כוכביות, בלי הסברים שאני מספרת לעצמי ועדיין לא משתכנעת מהם, בלי הסתייגויות. אולי זו הנהנתנות שבי שגוברת על כל משמעת עצמית, אולי התרגלתי כבר לפעול רק כשאקדח מוצמד לי לראש, אולי אני סתם חלשה. זו כבר השנה הרביעית ללימודים, ובאופן משונה עדיין לא נתקלתי בפתרון לבעיה הזאת מהכיוון הרפואי. כוח רצון הוא איבר לא פחות חשוב מכבד או קרניות, ועדיין לא הצליחו למצוא את היכולת להשתיל אותו ולהציל, או לכל הפחות לשפר משמעותית, את חייהם של מיליארדי אנשים בעולם.