חוזרת לכיכר

כמו מכונה אנושית שתפקידה לעטוף את החבילות של אלו שעדיין היו מגיעים במיוחד לכיכר כדי לקנות ספרים. לחייך בשקט מאחור, ולא להמליץ על דבר, ״כי מה את כבר מבינה, ילדה״. 

אותה כיכר רבין של היום, שאז הייתה אך ורק הכיכר של מלכי ישראל, של ימי עצמאות ושל מופעי הקיץ של דני רובס, דני סנדרסון וגידי גוב. נדמה לי שהאופוריה של שנת 1989, כפי שאני זוכרת אותה מנקודת המבט האישית שלי, הסתכמה בציפייה לעבודה הזאת בשבוע הספר. הפעם הראשונה שהגעתי לשם, בלי ליווי של הורים. 

לפני כן לא הרשו לי לעבוד בשום דבר מלבד להיות בייביסיטר, ואם לשפוט על פי הרפתקאותי בשוק העבודה בתקופת בית הספר היסודי (מכירת ונטילים גנובים של אופניים מדלת לדלת), אני בהחלט יכולה להבין את ההחלטה של הורי. 

80 שקל נתנו לי ולדבי חברתי, רגע לפני שארזו את ברזלי המתכת והקרטונים מלאי הספרים. הכסף היה במזומן, מונח בתוך שקית ניילון של סנדוויצ׳ים, קצת שטרות והמון מטבעות שאי אפשר לחלק שווה בשווה. מי שהיה אחראי עלינו, לא היה קשור ישירות להוצאת הספרים, אלא נודע כאיזה מאכער מפורסם, שהסתובב בבית הספר שלמדתי בו בחולון, ושכנע ילדים בכיתה ז' שמבלים שעות בספרייה, להרוויח כמה גרושים, תרתי משמע. בכסף שהרווחנו קנינו פיצות, סוכריות נחשים, וחזרנו בשני אוטובוסים הביתה.

דבי ואני היינו תולעי ספרים, נטולות כל חוש עסקי שהוא. לפני ההרפתקה בשבוע הספר, החלטנו להקדיש שבועיים בחופשת הפסח לעשיית הון בחלוקה של עיתון מקומי נידח שכבר לא קיים (ששנים מאוחר יותר העתיק ממני, למרבה האירוניה, כתבה ללא ציון קרדיט). את החלוקה ביצענו, שתי ילדות ששוקלות כל אחת 40 קילו, עם עגלה של סופר ללא גלגל אחורי, עמוסה בחבילות מאוגדות בחבל פלסטיק שלא הצלחנו לקרוע. 

אזור החלוקה שלנו היה רחוב הופיין בחולון, שהוא עד עצם היום הזה הרחוב השנוא עלי בעיר. רחוב עצום ואינסופי, לבן, שהשמש בו קופחת, וללא טיפת צל. הרווחנו 15 שקל. לא סיפרנו להורים, נשרפתי בגב, חטפתי מכת שמש ופרשתי בשיא. אני עוד אכתוב בעיתון ולא אחלק אותו, אמרתי לה אז בגיל 12, ומישהו למעלה כנראה שמע אותי. 

היינו ילדות לא כל כך מקובלות שמבלות בעיקר בספרייה, יחד עם המוני ילדים לא מקובלים גם הם, שמצאו מפלט מהמציאות האפרורית של סוף האייטיז בספרייה העירונית. מנסים לתפוס זו את תשומת לבו של זה, אולי קצת מחוסר ברירה. איציק היה אחד שתפסתי את תשומת לבו, ובאין אופציה אחרת בנמצא, החלטתי שהוא גם יתפוס את שלי. הוא ששכנע אותי שאפשר לקרוא את כל 41 הספרים של חסמב״ה בשבועיים. 

ואני, רק כדי להוכיח לו שאני יכולה, דילגתי על עמודים ופרקים שלמים, כדי לעמוד בקצב הקריאה הבלתי אפשרי שלו. הוא היה צעיר ממני בשנתיים, והיכולת הפנומנלית שלו לקרוא מהר, גרמה לי להרגיש בעיקר טיפשה. עד עצם היום הזה חסר לי מידע עלילתי חשוב בסדרה, שאולי אשלים אי פעם, אם יום אחד אצא לפנסיה. 

כאמור, הכסף לא היה טריגר כל כך משמעותי בבחירה שלנו להגשים חלום, ולעמוד מאחורי הדוכן של שבוע הספר, אם לא כסופרות, אז לפחות בתור התחלה כמי שמכניסות ספרים לתוך שקיות ניילון עם לוגו צבעוני מדי. הזיכרון האובססיבי שלי, שמכיל פרטים לא משמעותיים מחיי ומחייהם של אנשים זרים לחלוטין, הזכיר לי תוך כדי כתיבת שורות אלה, שבשבוע הספר בשנת 1989 עטפתי 68 ספרים. אני זוכרת היטב את המספר, מכיוון ש־68 היה מספר מכונן בחיי. אולי מכיוון ש-68 מדרגות מובילות מכיכר אתרים בתל אביב אל הים, 68 מדרגות שירדתי ועליתי בהן בכל יום שבת בדרך לסבתא, ומאז ועד עצם היום הזה גורמות לי לספור אותן בלב בעלייה ובירידה.

שבוע הספר של 1989 היה הראשון שהגעתי אליו לבדי, ללא ההורים. הוא ציין את הפעם הראשונה שבה ניסיתי להגשים חלום מבלי לספר לאף אחד. את הפעם הראשונה שהרווחתי כסף מעבודה שהשגתי בעצמי, בלי פרוטקציות של שכנים או משפחה. הפעם הראשונה שבה קינאתי באנשים שיש להם יכולת לקנות כל כך הרבה ספרים. ואולי גם הפעם הראשונה שבה ידעתי, שאני לא רוצה רק לקרוא כל הזמן, אלא גם לכתוב.