סוף סוף התעוררו ההורים. משום מה במשך שנים התקבלה פה בהבנה המדיניות של דחיסת הילדים בכיתות הלימוד, עד כדי אי יכולת לקיים שיעור כסדרו. אבל חוסר ההיגיון בהתנהלות משרד החינוך הצליח כנראה לנער גם את ההורים הישראלים האדישים יחסית.
למה אדישים? כי דרישת ההורים, שיצאו בשבועות האחרונים ל״מחאת הסרדינים״, היא לצמצם את מספר הילדים בכיתה ל־32 - כפי שהמליצה ועדת שמחון שישבה על המדוכה בתקופת הממשלה הקודמת - ולא לצמצם את מספר הילדים לפחות מ-20 - מספר הילדים היעיל באמת ללימודים, כפי שמגלים מחקרים פדגוגיים. כלומר, מראש ניגשים ההורים בישראל לבקש רק מעט, כי הורגלנו במשך שנים שאין.
מה שהכריע אפילו את האדישים בהורים הייתה הודעת מנכ״לית משרד החינוך, מיכל כהן, שבשנה הבאה לא רק שלא יפחת מספר התלמידים בכיתות הלימוד, אלא שייווצרו כיתות של 40 תלמידים גם במקומות שבהם פועלות מספיק כיתות שמאפשרות מספר נמוך יותר של ילדים.
לכאורה יש כאן שוויון. הרי מה שקרה בעבר הוא שרשות מקומית חזקה מימנה עבור ילדיה פתיחת כיתות נוספות, לעומת רשויות חלשות שלא יכלו לממן זאת. אבל איפה פה השוויון? להוריד באופן מודע את רמת החינוך כדי להשוות אותה לרמה הנמוכה ביותר? אולי במקום זה המדינה תאפשר לרשויות חזקות לפתוח כיתות נוספות (שממילא ממומנות על ידי ההורים באמצעות מסי הרשות), ובמקביל תפעל על מנת לפתוח כיתות נוספות ברשויות שלא יכולות לעשות כך.
מלכתחילה זו שערורייה שהמדינה מזניחה אחריות כזו ולא קובעת תקן חינוכי הולם של מספר מקסימלי של ילדים בכיתה, ובמקום זאת היא מניחה לרשויות המקומיות להחליט על כך בעצמן. כל זמן שאין תקן הגיוני כזה אין שוויון.
אין שוויון גם בין החינוך הממלכתי לממלכתי-דתי ולחרדי. על פי נתוני שנת 2013, בכיתות של החינוך הממלכתי יש בממוצע חמישה ילדים יותר מאשר בחינוך ממלכתי-דתי או בחינוך החרדי. כך שלא ברור מה בוער למשרד החינוך לחתור לשוויון רק בחינוך הממלכתי, בלי להשקיע ברווחת התלמידים.
הרעש, הצעקות, הקרינה שנפלטת מ-40 מכשירים סלולריים ומעל לכל: הניסיונות להגיע לתלמידים החלשים יותר, השקטים יותר. איזה סיכוי יש להם לצלוח 12 שנות לימוד ועוד לצאת עם השכלה? כל זה מונח על כתפי המורים שהם קורבנותיה של המערכת לא פחות מהילדים. לפיכך עליהם להצטרף להשבתות ולמחאות ההורים. לקחת יום חופש ולארגן הפגנה גדולה מול משרד החינוך בירושלים.
במקרה הזה אין ימין או שמאל, אלא חרדה לגורל החינוך והחברה שתיווצר כתוצאה מה-זנחתו. החינוך הוא היסוד העיקרי שעליו מושתת המשך קיומה של מדינת ישראל המשגשגת והיצירתית. ״אין לנו משאבי טבע זולת ההון האנושי״, הצהירו לא מעט פוליטיקאים פופוליסטים. אבל ככל שעובר הזמן, ההון מתבזבז ומנוטרל מכל איכויותיו ויתרונותיו.
בתוך המציאות העצובה הזו יש שתי סיבות לתקווה: שר החינוך, נפתלי בנט, שלא הספיק לעיין בדוח ועדת שמחון ולקבוע מדיניות משלו, וכרגע נגרר אחרי החלטתה של המנכ״לית שירש מתקופת כהונתו של השר הקודם, שי פירון. הוא עדיין חדש ויכול להיות שבתקופתו דברים עוד ישתנו.
גם התעוררות ההורים מהווה נקודת אור. סוף-סוף הם מבינים שמגיע לנו יותר. אז בואו לא נסתפק במסיבת עיתונאים שיום אחריה פתאום לא יהיה ברור מהיכן יבוא הכסף. הגיע הזמן להציל את החינוך הישראלי מהמסד ועד הטפחות.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה״ל