יש משהו מאוד דומה בין פוליטיקאים לאמנים - שניהם טיפוסים שזקוקים לבמה. שניהם נוטים להשתכר קצת מאור הזרקורים, זה מה שמניע אותם. ובלהט הדברים שניהם גם נסחפים לדרמטיזציות ולדימויים מיותרים.
רק שיש גם הבדלים בין אמנים לפוליטיקאים, או לפחות אמורים להיות. אמנים אמורים להיות מובילי תרבות, לקבוע אמות מידה מוסריות, לדבר אל לב העם, ולהוות דוגמה אישית של אהבת אדם וסובלנות. לפוליטיקאים, לעומת זאת, איש לא מאמין. נכון שהם הרוויחו את זה ביושר, אבל האם למקום הזה שואפים להגיע גם האמנים?
שימו לב להתנהלות ״אנשי הרוח״ בעת האחרונה. הם טוענים שהם קורבנות רמוסים, אבל זאת לא באמת הסיבה שבגללה הם מאבדים השפעה. הם מאבדים את אוזן העם כי הם מנסים למכור לו שקרים.
למשל, הטענה המניפולטיבית של ״מלחמה על חופש הביטוי״. מי שבאמת נלחם על חופש הביטוי אמור להקים קול זעקה לא רק כדי להביע את דעתו שלו אלא ״להילחם עד מוות כדי שאחרים יוכלו להביע דעה מנוגדת לשלו״. אז איך לא קם פה אמן אחד, בודד, שהוכיח שהוא דובר אמת ודרש ממירי רגב לחזור בה ולממן את הפסטיבל שאמור היה להציג את הסרט שהופך את יגאל עמיר לגיבור?
דוגמה אחרת היא עמוס עוז, שהחליט לגנות את עודד קוטלר על נאום ״עדר הבהמות״, ושכח שהוא עצמו ניסה להשריש את הביטוי ״נאו-נאצים עבריים״ בעברו.
דוגמה אחרת היא מחיאות הכפיים הסוערות לנאומו של קוטלר בכנס האמנים, כשאיש ממוחאי הכפיים לא שם לב שהוא עצמו חלק מעדר. עדר אטום וחסר רגישות שהוריד מהבמה בדמעות את אחייניתו של חייל שנרצח, שבאה לדבר על לבם של האמנים. עדר שרץ וחותם על עצומות, ולרגע לא עוצר לתהות אם אולי, במקרה, הן קצת מבלבלות בין מושגים של פסילה ודיכוי, כמו ״צנזורה״, לבין חוסר הסכמה לשלוח תלמידי בתי ספר למופע שמבין ללבו של רוצח. העם לא טיפש, והוא רואה שעצומת האמנים מלאה באי דיוקים ובמניפולציות, שכל תכליתם היא להעביר מסר פוליטי. אז אם הם עסוקים כל הזמן באחיזת עיניים משלהם, במה בעצם שונים האמנים מהפוליטיקאים?
ובכל זאת, אמנים יקרים, אין לכם מה להיות מדוכאים. אתם קובעים את גורלכם, ואתם אלה שצריכים להחליט. רוצים להיות פוליטיקאים? יאללה, רוצו לכנסת. גם שם יש במה ודרמות, וגם שם תוכלו למצות את כישרון המשחק שלכם. אבל אם אתם רוצים להשפיע על התרבות במקום להיגרר ולהיות מושפעים ממנה, אולי כדאי שתנסו להיות קצת פחות ״עדר״ בעצמכם.
תכלס, הדרמטיזציות האלה גם לא באמת עובדות לטובתכם יותר. פעם אמירות בוטות של אנשים מאופקים יצרו גלים, כי הן הדהימו את הקהל וגרמו לו לחשוב. אבל די, זה פאסה. התקופה הזאת נגמרה. היום כל פוץ מנבל את הפה וזוכה לגל עכור, וכבר אין בזה שום דבר מיוחד. מילא הפוליטיקאים, הם יכולים לפחות לשוט על גלי הפופוליזם המכוערים ולגרוף עוד קומץ קולות של מצביעים קיצוניים. אבל אתם? במקרה שלכם תשומת הלב השלילית לא באמת מקדמת את הקריירה, ההפך הוא הנכון. אתם הולכים ומאבדים קהל עם כל מניפולציה כזו. אתם מאבדים את ההשפעה כי הפסקתם לומר את האמת, זה הכל.