בעשורים האחרונים הצליחה ישראל להרוס את שמה הטוב באזור במו ידיה. פעמיים הראינו לשכנותינו במדינות ערב, לערביי ישראל ולפלסטינים שלא כדאי להם לכרוך את גורלם בגורלנו. הם רק יסבלו מכך.

בשנת 1994 בגדה ישראל בפלסטינים שמתגוררים ביו״ש ובעזה, אלו שלאורך שנים סייעו לה להילחם במחבלי אש״ף. עונת הציד נגד החברים הפלסטינים האמיתיים של ישראל נפתחה באופן רשמי במאי של אותה שנה, עם כניסתם של אלפי מחבלים מאש״ף - בראשות יאסר ערפאת - לעזה ויריחו. הקורבנות היו לא רק אלו שהצילו את חייהם של ישראלים רבים בפועלם לצד השב"כ וצה"ל בסיכול פיגועים, אלא גם אלו שחיו בדו-קיום אמיתי עם ישראל נחשדו מיד כמשתפי פעולה עם השותפים של יוסי ביילין וחבריו.
 
בסופו של דבר, כפועל יוצא מבגידת ישראל, החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה הפכה מהחברה הערבית בעלת הזכויות הרבות ביותר בעולם הערבי לסתם עוד חברה ערבית שחיה תחת שלטון רודני שמלמד אותם השכם והערב לשנוא את היהודים.
 

שש שנים לאחר הבגידה ההיא, הגיע תורם של בעלי הברית שלנו בדרום לבנון. לאחר 18 שנים של ברית דמים עם ישראל בכלל וצה"ל בפרט, מצאו את עצמם חיילי ומפקדי צד"ל, על משפחותיהם, נטושים במערכה. ביציאה החפוזה של צה"ל מרצועת הביטחון השאירה ישראל את מרבית אנשי צד"ל ואת משפחותיהם מאחור. אלו שבכל זאת הצליחו לעבור את הגדר זכו ליחס משפיל מצד הבירוקרטיה הישראלית ונדונו לחיי דוחק רוויי דאגה לקרובי המשפחה שלהם שנותרו בלבנון, תחת שלטון חיזבאללה.
 
קיבלנו הצצה חטופה לסבל שגרמנו במהלך מלחמת לבנון השנייה. בימים ההם חזינו במחזה האימה המקומם וקורע הלב של בני משפחותיהם של אנשי צד״ל רצים באמוק לעבר הגבול עם ישראל ומנסים לנצל את חלון ההזדמנות שהביאה החזרה של כוחות צה״ל למדינתם כדי לברוח אלינו.
 
אחרי שהתנהגנו כך, קשה היה לראות מצב שבו ישראל תצליח לשקם את מעמדה ואת שמה הטוב באזור. אם אנחנו מעדיפים להיכנע לחיזבאללה ולאש"ף מאשר להיטיב עם אלו המכבדים אותנו ומבקשים לשמש בעלי ברית בזכות הכוח שיש לנו, אז ברור לדרוזים, לנוצרים, לשיעים ולסונים בלבנון, לדרוזים ולכורדים בסוריה, שאין להם סיבה לסמוך עלינו. אין להם סיבה לכרוך את גורלם בגורל המדינה היהודית, כי היהודים בוגדנים.
 
אבל הנה, בזכות פירוקן של סוריה ועיראק, מתברר שישראל מקבלת מוצר נדיר ביחסים בינלאומיים: הזדמנות שנייה. יש לנו כיום הזדמנות להתחיל לשקם את שמנו, ובכך גם לפתוח במהלך אסטרטגי שעשוי להוביל למציאות אזורית שבה ישראל לא תשכון לבדה.
 
יש לי חלום

פעמיים בלבד ב-90 השנים האחרונות היה לדרוזים בסוריה פוטנציאל לעמוד בזכות עצמם. בשנת 1921, כאשר הצרפתים עיצבו אות השלטון המנדטורי שלהם בסוריה ובלבנון, הם חילקו את סוריה הגדולה לשש מדינות ״עצמאיות״. הדרוזים קיבלו את השליטה בג׳בל א-דרוז, שהוא האזור הנפרש בצד הסורי על משולש הגבולות עם ישראל וירדן, שם שכנה העיר הגדולה של העדה, א-סווידא. המדינה הדרוזית התקיימה עד שנת 1936, עת הצרפתים ביטלו את המדינות העצמאיות שחולקו לפי הזהות הדתית־אתנית של התושבים והקימו משטר מרכזי בדמשק.
 
שאלת הדרוזים בסוריה כישות עצמאית הועלתה, באופן זמני, ב־1967 על ידי יגאל אלון, אז שר בכיר בממשלה. במהלך מלחמת ששת הימים הציע אלון תוכנית להקמת מדינה דרוזית בג׳בל א־דרוז. אלון ניסה לשכנע את משה דיין ואת מפקדי פיקוד הצפון לפנות את כוחות צה״ל, שזה עתה כבשו את רמת הגולן, דרומה לעבר ג׳בל א־דרוז במקום צפונה לעבר דמשק.
 
בזיכרונות שהקליט אלון לפני מותו בשנת 1980 הוא אמר: ״ביקרתי בסווידא כמה פעמים וחלמתי את חלום הרפובליקה הדרוזית, שתשתרע על פני דרום סוריה, כולל הגולן, בברית צבאית עם ישראל. בניתי הרבה גם על העדה הדרוזית בארץ, שהייתה מאורגנת כבר בצה״ל, שהם יכולים לשמש גשר בינינו לבין הדרוזים האחרים״. כיום איש כבר לא חולם חלומות כאלה.
 
ישראל סיפחה בפועל את רמת הגולן שנה לאחר מותו, ולא נראה שאלון היה מתנגד לכך במצב שבסוף נוצר. הרי הוא הקים את היישובים הראשונים ברמת הגולן אחרי המלחמה. אולם לאלון קם יורש בממשלת ישראל, והוא בן העדה הדרוזית.
 
סגן השר לשיתוף פעולה אזורי, ח״כ איוב קרא, הוא למעשה הדרוזי החזק ביותר במזרח התיכון כיום. הדרוזים בסוריה ובלבנון מקשיבים לו, וכדאי שגם אנחנו נקשיב לו. לא, ח״כ קרא אינו מעוניין לוותר על רמת הגולן. אבל הוא רואה באחים הדרוזים שלו מעבר לגדר בעלי ברית פוטנציאליים של ישראל. כאשר הוא רואה את מצבם שיל בני העדה שלו בסוריה, ח״כ קרא מתמלא לא רק בדאגה, אלא גם בתקווה.
 
כפי שהדרוזים בגליל נאמנים למדינת ישראל, כך הדרוזים בסוריה היו לאורך השנים נאמנים לשלטון אסד בסוריה. כבן העדה העלווית, שלטון אסד דאג לקבוצות המיעוט האחרות, ובהן הדרוזים. לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה המשיכו הדרוזים לרוב לשמור אמונים לשלטון, שמצדו המשיך לשמור עליהם. על כן כיום, כאשר השלטון על סף התמוטטות צבאית, כל הצבאות והקבוצות השונות שנלחמים נגד משטר אסד - מדאע״ש וא-נוסרה ועד צבא סוריה החופשית - רואים בדרוזים אויב.
 
מצד שני, כאשר הדרוזים בסוריה ראו את המדינה שלהם מתמוטטת לנגד עיניהם, החלה בקרבם חשיבה מחודשת שקטה ביחס לעמדתם כלפי ישראל. ההערכה החדשה הזאת באה לידי ביטוי גלוי אצלנו בשנים האחרונות, כאשר לראשונה מאז שישראל החילה את ריבונותה בגולן, הדרוזים באזור פנו להירשם לקבלת אזרחות ישראלית במשרד הפנים במספרים ניכרים.
 
נכון לעכשיו, ישראל לא ניצבת בפני הזדמנות אסטרטגית, כי אם מול אסון אנושי מתפתח. כוחות המשטר של אסד בנסיגה מקבוצת הכפרים הדרוזיים ליד הגבול - בראשם חאדר. התושבים הדרוזים, שמספרם עומד על כ-30 אלף איש, מוצאים את עצמם מוקפים משני הצדדים על ידי כוחות מורדים.
 
מנגד עומדים הדרוזים תושבי רמת הגולן וצופים בדאגה בקרבות המתחוללים מעבר לגדר. הם מוצאים בעל ברית בח״כ קרא, שמדרבן את הממשלה ואת צה״ל לסייע ולהציל אותם. ״אנחנו לא ניתן להם למות. אנחנו נדאג להם״, הבטיח ח״כ קרא השבוע והוסיף, ״בשבועות האחרונים הדרוזים בישראל תרמו והעבירו שלושה מיליון דולר לסיוע הומניטרי לאחינו בסוריה״. איזו תוכנית תעניק ישראל לדרוזים בסוריה, לשאלה הזו לא התייחס ח״כ קרא בדבריו. אבל האפשרויות העומדות בפני ישראל די ברורות.
 
בין הדרוזים לכורדים

קודם כל, ברמה ההומניטרית. ישראל יכולה להקים עבור הדרוזים מחנה פליטים בצד הסורי של הגבול ולספק להם סיוע הומניטרי ונשק, וכן להגן עליהם אווירית. אומנם מפקדי צה"ל הבהירו כי לא ייתנו לדרוזים להיכנס לתוך ישראל, אבל אין סיבה שלא נשכן אותם לאורך הגבול בתוך סוריה.
 
אשר לקרוב ל־750 אלף הדרוזים הגרים בהר הדרוזים, לדברי ח"כ קרא, מדובר בקבוצה שמעוניינת ורוצה לשמור על עצמה בסוג של אוטונומיה לאורך זמן. אבל מן הסתם חסר להם נשק. נוכח ההתמוטטות של כוחות המשטר, ייתכן שהדרוזים לא יחזיקו מעמד ללא נשק. ייתכן שגם אם ישראל לא תספק להם נשק, מישהו אחר - אולי חיזבאללה - יעשה זאת, ויקנה בכך את נאמנותם.
 
על פי ח"כ קרא, אם תקום אוטונומיה דרוזית, היא תשתרע לאורך כ-150 קילומטרים מא־סווידא בדרום ועד חתייבה שמול מג׳דל שאמס בצפון, על פני משולש הגבולות. "יש לישראל ולירדן אינטרס שהדרוזים יהיו חזקים", הסביר ח"כ קרא.
 
אם בני העדה יחליטו לבחור בהקמת אוטונומיה, אין סיבה לתכנן עמם תוכניות עתידיות. הטעות הגדולה של אריאל שרון במבצע שלום הגליל הייתה שהוא סבר שבעלי הברית הנוצרים של ישראל בלבנון חזקים הרבה יותר משהיו בפועל. הדרוזים כיום חלשים מאוד, והיכולת שלהם "לספק סחורה", מעבר להישרדות הפיזית שלהם בסוריה המפורקת, מוגבלת ביותר. מצד שני, גם בחולשתם הדרוזים מציבים בפנינו הזדמנות גדולה לבנות יחסים אסטרטגיים עם קבוצות נוספות בעתיד. למשל הכורדים.
 
להבדיל מהדרוזים, שאינם נכנסים לתוך השיקולים האסטרטגיים של המעצמות, ועל כן יכולה ישראל לסייע להם בלי להתייעץ יותר מדי עם איש, הכורדים נתפסים כשחקן בעל משמעות אסטרטגית לכלל האזור עבור מעצמות העולם.
 
מי שחוסמת את הדרך לברית אסטרטגית בין ישראל לבין הכורדים היא ארצות הברית. הנחת היסוד של המדיניות האמריקאית תחת משטר אובמה היא שיש לחזק את איראן. עכשיו, איראן חוששת מכורדיסטן עצמאית נוכח המיעוט הכורדי הגדול בתוך איראן עצמה. על כן ארצות הברית מסרבת לחמש את הכורדים במלחמתם נגד כוחות דאע"ש בעיראק ובסוריה.
 
ובכל זאת, הכוחות הכורדיים מתקדמים בסוריה. השבוע הם ניתקו את קווי האספקה של דאע"ש לרקה, עיר הבירה של משטר הטרור, כאשר כבשו את תל־אבייד באזור הגבול עם טורקיה.
 
אם בעוד שנה וחצי ממשל חדש בוושינגטון ישנה את הקו המדיני הנוכחי, ואם במהלך הזמן הזה ישראל תכרות ברית עם הדרוזים ותשמור עליה, אין ספק שהכורדים ייתנו יותר אמון בישראל, אם וכאשר נציע לשתף עמם פעולה.

הגדולה של יגאל אלון הייתה במוכנות שלו לראות את השכנים שלנו לא כמונוליט אלא כמארג חברתי, אתני ודתי. כפועל יוצא מכך הוא זיהה אפשרויות לשיתוף פעולה עמם, שלו היינו מנצלים אז היה כנראה המעמד האזורי והעולמי של ישראל טוב יותר מאשר היום.
 
בשנים שחלפו מאז אלון חלם את חלומו על מדינת הדרוזים, השתנו התנאים בישראל ובקרב שכנותינו, כך שחלק מתוכניותיו אינן רלוונטיות. אבל החשיבה שעמדה בבסיסן רלוונטית כיום, עם פירוק המדינות השכנות, כפי שהיא לא הייתה מאז 1967. כממשיך הדרך הרעיונית של אלון, כאשר ח"כ קרא מביט בדאגה לעבר הגבול, הוא רואה לא רק אסון הומניטרי שעל ישראל חלה חובה מוסרית לטפל בו, הוא רואה גם הזדמנות אסטרטגית שאסור לנו להחמיץ.
 
"אני רוצה שישראל תזכה לאמון באזור הזה", הוא מסביר. "אם נעזור לדרוזים בסוריה, נמצא אנשים שיהיו פרטנרים למאבקים נגד אויבים אכזרים משותפים, לרבות דאע"ש. אבל אם נחשוב שאנחנו לבדנו במזרח התיכון, נפסיד קבוצות אתניות שיכולות להיות בעלות ברית שלנו".