1. הדרך להסכם


קִטפו פרח (לא מוגן) והתחילו להסיר ממנו את עלי הכותרת, כמו במשחק הילדים. את המילים "אוהב - לא אוהב", החליפו ב"הסכם - לא הסכם".



השבוע חודשו השיחות באוסטריה בין שש המעצמות לאיראן על תוכנית הגרעין. המועד שנקבע לסיומן הוא סוף יוני 2015. הסיכויים שעד אז יושג הסכם הם כמו במשחק הילדים הזה. פקיד אמריקאי אמר שהם 50־50, ובכך בעצם לא אמר דבר. כלומר אולי יהיה הסכם ואולי לא יהיה. אך גם אם לא יושג הסכם, זה לא סוף פסוק. לא מן הנמנע שיידחה המועד ושהשיחות יחודשו בעוד כחודשיים.



מדוע בעוד חודשיים? משום שהקונגרס קיבל חוק המעניק לו 60 ימים לבחון את הסוגיה, בין אם יושג הסכם ובין אם לאו. החוק הוא פשרה, או ליתר דיוק מפלה לרפובליקנים ולראש הממשלה בנימין נתניהו, שביקשו להפקיע מהנשיא ברק אובמה את סמכותו לנהל מדיניות חוץ ולמנוע ממנו להגיע להסכם עם איראן.



אלה בקיצור תולדות תוכנית הגרעין של איראן ושל תגובת הקהילה הבינלאומית: היסטוריה שב־13 השנים האחרונות התאפיינה בהסכמים ובביטולם, בהתנקשויות, בחבלה בציוד ובעיקר בתרגילי הונאה, בשקרים, בטשטוש ובהתחמקויות של איראן, שכל תכליתם הייתה להמשיך לקדם את תוכנית הגרעין כדי להפוך למדינת סף גרעינית.



אוגוסט 2002: ארגון הגג של קבוצת האופוזיציה האיראנית מוג'אדין חאלק (צבא העם) חושף פרטים, שככל הנראה נמסרו לו על ידי המודיעין הישראלי, ולפיהם איראן מקימה בחשאי מתקן להעשרת אורניום בנתנז ובונה כור גרעיני להפקת פלוטוניום באראק. הקהילה הבינלאומית חוששת כי איראן בדרך לייצור נשק גרעיני.



פברואר 2003: כשארה"ב על סף פלישה לעיראק ולאחר חודשים של הכחשות, נשיא איראן (הרפורמיסט) מוחמד חאתמי מודה בקיומם של האתרים ומאפשר לפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) לבקר בהם.



יוני 2003: בדוח שסבא"א מפרסמת נקבע כי איראן מפרה את הסכמיה ואת התחייבויותיה הבינלאומיות.



אוקטובר 2003: בריטניה, צרפת וגרמניה (קבוצת EU3) מגיעות להסכם עם איראן כי תפסיק כל פעילות של העשרת אורניום.



יוני 2005: מחמוד אחמדינג'אד נבחר לנשיא, מבטל את ההסכם ומחדש את העשרת האורניום.



יוני 2006: סבא"א מכריזה על איראן כעל מדינה "סוררת" שמפרה את ההסכמים, ומחליטה להעביר את הסוגיה למועצת הביטחון של האו"ם.



יוני 2006: מוקמת קבוצת 5+1 בהרכב חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) וגרמניה כדי לטפל בסכנה שאיראן תפתח נשק גרעיני.



2010־2006: מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת שש החלטות המגנות את איראן על הפרותיה ומטילות עליה עיצומים המכוונים בעיקר נגד אישים וחברות איראניות, הקשורים לתוכניות הגרעין והטילים של איראן.



2011־2007: על פי פרסומים זרים, המוסד פותח בסדרת מבצעי התנקשות בחיי מדענים איראנים, ובמקביל מפתח עם ה־CIA וירוסים שפוגעים במחשבים המפעילים את הצנטריפוגות (סרכזות) להעשרת אורניום בנתנז. בה בעת, על פי אותם פרסומים, מתנהלים מבצעים חשאיים לחבלה, ליירוט ולחשיפה של ציוד העושה דרכו לתוכנית הגרעין של איראן.



2011־2009: נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק מאיימים בתקיפות צבאיות באיראן ומלווים את האמירות בפרסומים על תרגילים ועל אימונים של חיל האוויר, כדי להקנות לדבריהם אמינות. מטרת ישראל היא לאלץ את ארה"ב ואת הקהילה הבינלאומית להטיל עיצומים משתקים על הרפובליקה האסלאמית.



2013־2010: איומי ישראל נלקחים ברצינות ומשיגים את מטרתם. ארה"ב והמערב מטילים בהדרגה עיצומים קשים על איראן ומאלצים את מרבית מדינות העולם להתיישר לפיהם. העיצומים כוללים הגבלות חמורות על רכישת דלק גולמי ומוצרים פטרוכימיים מאיראן, ניתוק של איראן ממערכת הבנקאות העולמית (SWIFT), הקפאת כספים איראניים בבנקים בעולם בהיקף של יותר מ־100 מיליארד דולר, פגיעה קשה בחברות ספנות ותעופה איראניות ועוד.



אביב 2013: העיצומים גורמים לנזקים כבדים לכלכלת איראן, ומנהיגה העליון מבין שיש לשנות את המדיניות של אחמדינג'אד, שמסיים את נשיאותו. במקומו נבחר חסן רוחאני, המזוהה עם המחנה הרפורמיסטי. בתקופת העיצומים נגרם למשק באיראן נזק של אובדן הכנסות בשיעור של 160 מיליארד דולר בנוסף ל־100 מיליארד דולר המוקפאים בבנקים ברחבי העולם, שבהם איראן אינה יכולה לעשות כמעט שום שימוש, למעט רכישת תרופות ומוצרי מזון, וגם זאת רק במדינות שבהן הם מוקפאים - בעיקר אלה שהיא מוכרת להן נפט - כמו סין, הודו, מלזיה, קוריאה הדרומית, יפן ועוד.



השינוי בהנהגה נעשה גם משום שאיראן השיגה למעשה את מטרתה להיות מדינת סף גרעינית שביכולתה לייצר נשק גרעיני, אם תקבל החלטה על כך, בתוך חודשיים־שלושה.



מרץ 2013: עוד לפני הבחירות ארה"ב פותחת במגעים חשאיים עם איראן ומנסה להסתיר זאת מישראל ומבנות בריתה במערב. דבר המגעים דולף ומגיע גם לידיעת המודיעין הישראלי. לאחר הבחירות אובמה מתקשר לרוחאני, ושר החוץ ג'ון קרי נפגש עם שר החוץ האיראני מוחמד זריף.



נובמבר 2013: קבוצת 5+1 ואיראן חותמות על הסכם ביניים שעיקריו צמצום תוכנית הגרעין ופיקוח חודרני מצד סבא"א בתמורה להסרה מודרגת של הסנקציות. איראן מסכימה להעשיר אורניום לרמה של 5% בלבד ולחדול מבניית הכור באראק. בתמורה מתחיל תהליך לא משמעותי של הסרת עיצומים.



אפריל 2015: לאחר שהוארכו השיחות פעמיים מושג הסכם מסגרת. ההסכם קובע כי איראן לא תורשה להעשיר אורניום לרמה שמעל 5% לתקופה של עשר שנים, תפרק 75% מהסרכזות שלה בנתנז ותוכל להעשיר אורניום בכמויות קטנות למטרות מחקר בלבד במתקן התת־קרקעי המבוצר בפורדו. כמו כן, עליה לפרק חלקים מהכור באראק כך שלא יוכל לייצר פלוטוניום, לחדול מפיתוח ומייצור של סרכזות מתקדמות ויוטל עליה משטר פיקוח חודרני שיאפשר כניסתם של פקחי סבא"א למתקנים צבאיים או סודיים אחרים. מלאכת פירוק הציוד תיעשה בפיקוח סבא"א. הציוד יאוחסן במחסנים מאובטחים שיותקנו בהם מצלמות שישדרו ישירות למרכז בקרה של סבא"א בוינה.



לפי ההסכם, על איראן לחשוף את כל פעולות העבר שלה בכל הקשור למאמציה לקדם תוכנית גרעין צבאית, ובכלל זה לאפשר לפקחי סבא"א לראיין את המדענים שהיו קשורים ל"קבוצת הנשק".



על המעצמות מוסכם כי אם תפר איראן את התחייבויותיה או חלק מהן באיזשהו שלב, תקבל מועצת הביטחון של האו"ם החלטה על הטלת הסנקציות מחדש, ורוסיה וסין לא יטילו וטו. בתמורה לכל ההגבלות יוסרו העיצומים על איראן בהדרגה. ההסרה המדורגת תתחיל מ"שלב 1" - המועד שבו תסיים איראן את מלאכת פירוק הציוד. איראן מעריכה באופטימיות יתר כי לשם כך יידרשו לה עד שלושה חודשים. בארה"ב ובאיחוד האירופי מעריכים כי המלאכה תימשך חצי שנה לפחות.



הפערים בין שני הצדדים אינם גדולים, בעיקר הבדלים שמקורם בתפיסות, בנראטיב, או ליתר דיוק ב"לשון הכפולה" של איראן. בחדרי המו"מ הסכימו נציגיה לכל הסיכומים שפורטו כאן, אך בשובם לטהרן, הם ובמיוחד המנהיג העליון עלי חמנאי שבידיו המפתחות להסכם, מכריזים הצהרות שסותרות את ההבנות ואת הסיכומים. כך לדוגמה הכריזו האיראנים כי על הסנקציות להיות מוסרות מ"יום 1", כלומר למחרת החתימה על ההסכם, ולא מ"שלב 1" כפי שסוכם. האיראנים גם טוענים, בניגוד לסיכומים, שלעולם לא יסכימו לכניסת פקחים למתקנים צבאיים.



לכאורה, הכרזות כאלה מעידות על פערים גדולים שיהיה קשה לגשר עליהם ומעוררות ספק אם יהיה אפשר בכלל לחתום על ההסכם, אך מאחורי הקלעים מתגבשות נוסחאות שיאפשרו לאיראנים לרדת מהעצים הגבוהים שהם מטפסים עליהם ברטוריקה שלהם. כך לדוגמה, אפשר להציע לאיראנים להכריז כי "יום 1" מתחיל מ"שלב 1". נוסף לכך, מדובר על כך שביקורי פקחים באתרים צבאיים לא יפורסמו מראש. אם בביקורים אלה יתברר כי איראן מכבדת את ההסכם ואינה מקיימת פעילות גרעינית חשאית, היא תוכל לטעון שסודותיה הצבאיים נשמרו. יש עוד רעיונות יצירתיים. בקיצור, עניין של נראטיב ופיתולי לשון.



אם יושג הסכם, איכות הפיקוח על ביצועו תהיה תלויה במודיעין, ועל כן מאמצי קהילות המודיעין בעולם, כולל המוסד, יופנו ביתר שאת למעקב ולניתוח כדי לגלות אם איראן מפרה את ההסכם. אם יושג ההסכם ויוסרו העיצומים, התאוששות הכלכלה באיראן עדיין תהיה אטית. לפי הערכות יידרשו לפחות שנתיים (2017) כדי להחזיר את המשק שלה למצב שבו היה ב־2011.



2. איראן על פי ד"ר פרדו


גם אם יושג הסכם עם איראן וגם אם יוסרו הסנקציות וירווח לכלכלת איראן ולמי שנהנים מפירותיה, ספק רב אם הדבר יחולל שינוי עמוק ומשמעותי בחברה האיראנית ובדפוסי החשיבה שלה. כך לפחות אפשר להתרשם ממחקר מעניין על ה"קוריקולום" - תוכניות הלימודים באיראן - שפרסם ד"ר אלדד פרדו, מומחה לאיראן מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בניגוד לכמה מזרחנים מהאקדמיה, שמרבים להתראיין בכל הזדמנות על כל נושא, גם כאלה שאינם בתחומי התמחותם, ד"ר פרדו הוא חוקר יסודי ורציני דובר פרסית.



מחקרו, הוכן עבור המכון לניטור השלום והסובלנות בבית הספר לחינוך ונקרא "חלומות אימפריאליים: הפרדוקס של החינוך האיראני", והוא בודק את ספרי הלימוד ואת תוכניות הלימוד של תלמידים מבית הספר היסודי ועד לכיתה י"ב.



הפרדוקס הוא שבצד הכוונה להקנות לתלמידים יסודות של מה שנחשב לחינוך טוב בכל מקום - עידוד לפתח כישורי למידה, ביטחון עצמי, ניקיון, רמה מסוימת של יצירתיות ומחשבה אנליטית - יש גם מאמץ "לפתח חשיבה ייחודית המבוססת על המסורת של התרבות הפרסית ועל אסלאם שיעי, בדגש רב על שירה מיסטית ועל אי רציונליות". לצד עידוד סקרנות ופתיחות, מערכת החינוך של איראן מדגישה את הצורך לשנוא ולכבוש.



ד"ר פרדו גילה כי בקוריקולום האיראני יש היבטים מדאיגים של חלוקה פשטנית של העולם לטוב ורע, "חתירה להשית על העולם את ההגמוניה האיראנית, פיתוח מיליטריזם וחינוך מגיל צעיר לצייתנות עיוורת ולנכונות להקריב את החיים למען רעיון הג'יהאד - מלחמת הקודש".



מסקנתו העגומה של ד"ר פרדו היא כי "תוכנית הלימודים, בהיותה מופנית לעתיד, היא גלאי אמת, כלי מעולה להבנה אסטרטגית - כמו שתרגיל צבאי מלמד על מהלכים במלחמה עתידית". כלומר, לפחות על פי תוכנית הלימודים, למנהיגי הרפובליקה האסלאמית אין כל כוונה שיעבור עליה שינוי.



3. מי פנוי במלמ"ב?


בשבוע שעבר נכתב כאן על המרוץ לראשות המוסד לאחר שתסתיים כהונתו של תמיר פרדו (אגב, אין קשר בינו לבין ד"ר פרדו הנ"ל). בינתיים, בשבועות הקרובים תתפנה משרה נחשקת אחרת במערכת הביטחון והמודיעין של ישראל - תפקיד הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב). מי שעומד בראש יחידה זו, שפועלת כאגף במסגרת משרד הביטחון, הוא אמיר קין, שיסיים שמונה שנות כהונה.



זהו תפקיד רב השפעה, משום שהמלמ"ב אחראי לאבטחת מידע ולשמירת הסודות של המוסדות החשאיים ביותר של מערכת הביטחון, בהם הכור הגרעיני בדימונה, המכון הביולוגי בנס ציונה, רפא"ל, התעשייה האווירית ועוד. יש לו סמכויות לנהל חקירות בדבר חשדות על מעשי שחיתות, הדלפת סודות או עבירות על טוהר המידות של כל העובדים במערכת הביטחון בישראל. מאות קציני ביטחון בתעשיות ביטחוניות ציבוריות ופרטיות סרים למרותו, ובידיו מוטלת האחריות על חשיפת מסמכי ארכיון. הוא מקבל החלטות הנוגעות למערכת הנשק שתיוצא ולמה שיוצג בתערוכות. מתוקף התפקיד המלמ"ב מקיים קשרים הדוקים עם השב"כ, עם המוסד, עם משטרת ישראל ועם העומדים בראש ארגונים אלה.



קין החליף בתפקיד את יחיאל חורב, שעשה בו כרבע מאה. חורב, שנהנה מחסות הצנזורה שאסרה שנים רבות לפרסם את שמו, יצר לעצמו דימוי של איש ריב ומדון, פקיד חשאי ומטיל אימה, שסגנונו הוא של ייקוב הדין את ההר. קין, לעומתו, פיתח סגנון שונה, של התרחקות מהתקשורת ומשערוריות ופעילות "רכה". זה לא מנע משמו להשתרבב לפרשת בועז הרפז. הוא נחקר לפני כשנה בחשד כי הזהיר את הרמטכ"ל גבי אשכנזי כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הורה לחקור הדלפת פרטים מתוכניות צה"ל לתקוף באיראן.



המועמדים ששמם מהלך בבורסת השמות של משרד הביטחון הם שלומי מעיין, שעבד בעבר במלמ"ב ומשמש כיום קצין הביטחון הראשי של משרד הביטחון; ניר בן משה, כיום עוזר למנכ"ל המשרד דן הראל, גם הוא בעל עבר במלמ"ב; ויצחק אילן, שהיה סגן ראש שירות הביטחון הכללי, ולמרות התגייסותם של כמה עיתונאים למענו, נתניהו העדיף על פניו את יורם כהן לתפקיד ראש השב"כ.



דובר משרד הביטחון מסר בתגובה: "ראש מלמ"ב הנוכחי צפוי לסיים את תפקידו, כמתוכנן, לקראת סוף יולי 2015, בתום קדנציה בת שמונה שנים, ועם תום קציבת כהונתו כפי שנקבעה על ידי הממשלה. בימים אלה נציבות שירות המדינה עוסקת בהקמת ועדת האיתור שטרם התכנסה. הרכב הוועדה טרם נמסר למשרד הביטחון וכך גם שמות המועמדים".