מכבה את האור: החלק האחרון במסע לקוריאה הצפונית

אבל היותה מדינה גרעינית (ומטורללת) הוא רק חלק קטן מהבעיה. החלק הגדול יותר, והבעייתי יותר בעיני רבים, הוא שהיא מוכנה לסחור בגרעין עם מדינות מציר הטרלול העולמי. זוכרים את הכור הזה שישראל השמידה בסוריה (על פי מקורות זרים, תירגעו)? ובכן, הכור הזה נבנה בעזרתה האדיבה של קוריאה הצפונית. גם איראן חייבת את ההתקדמות הגרעינית שלה לידע הצפון קוריאני. אזרחים איראנים גולים מדברים על כך שזה לא מחזה נדיר לראות משלחות של מדענים צפון קוריאנים ברחבי איראן.

הדבר הכי מצחיק בכל הביקור בשטח המפורז הוא שהמדריך במקום מסביר לך במשך שעות על עוצמתו של הצבא הצפון קוריאני - איך הם ניצחו במלחמה, איך האמריקאים והדרום קוריאנים זחלו על גחונם, ואפילו לא הביטו להם בעיניים מרוב בושה כשחתמו על הסכם הפסקת האש. אבל אז, ברגע שאתה יוצא מאחד הבניינים במהלך הסיור, אתה מביט לאחור על הבניין ולפתע מבחין במנוע של אחד המזגנים, ובעיקר בלוגו שמעטר אותו - מותג־העל הדרום קוריאני ״סמסונג״. כלומר, הצפון קוריאנים יכולים לקשקריקש כמה שהם רוצים על הישגיהם המרשימים, אבל המזגן הזה מספר את הסיפור האמיתי, והוא שמאז המלחמה הפך הדרום למעצמת־על טכנולוגית, לאחת המדינות המשוכללות בעולם. ״בקיצור״, אמרתי לוויליאמס (השותף האמריקאי שלי ושל נמרוד ניר למסע, להזכירכם), ״אם אתה רוצה לדעת מי ניצח במלחמה, יש לי שתי מילים בשבילך: יונדאי וסמסונג״.

הדבר הבאמת מטורף בקוריאה הצפונית, ואותו אתה קולט רק כשאתה יוצא מפיונגיאנג הנוצצת ורואה את שאר המדינה, זה שבזמן שבמתקן הגרעין ביונגביון מפעילים צנטריפוגות, שאר המדינה נמצאת מאחורי מסך עשן, שלא מאפשר לטכנולוגיה לחדור בעדו. במשך שעתיים נדדנו ברכב דרומה (מפיונגיאנג לגבול המפורז) וחזיתי במופע מטריד במיוחד (כמובן שנאסר עלי בכל תוקף לצלם אותו): בתים הרוסים למחצה ורעועים; ואנשים שעובדים קשה בחקלאות פרימיטיבית סטייל ימי הביניים. אני מדבר על מקומיים שחורשים שדות עם פר שרתום למחרשת ברזל ועל ילדים יחפים שזורעים אורז בשדות. וליד השדות שלטי חוצות עם ססמאות בקוריאנית שמופנות לשדה (ולא לצד של הכביש). כששאלתי את המדריכים מה כתוב בשלטים האלו, הם אמרו שאני לא אבין ושזה מסובך להסביר. אני בן 32, ואם יש משהו שלמדתי במשך שנות חיי זה שאין שום דבר שאתה לא יכול להסביר - יש רק דברים שאתה לא רוצה להסביר. ואלה כמעט תמיד הדברים הכי בעייתיים.

כשיצאנו מהחדר שבו נערכו שיחות הפסקת האש ב-1953, החלטתי שאני הולך על זה ומנסה לברר עם המדריכים את החידה הגדולה של המערב, שאיש לא יודע את התשובה עליה: בן כמה קים ג׳ונג און. הם לא ידעו להגיד לי, ונדמה היה שהם לא ממש אהבו את השיחה שהחלה מתפתחת. אבל אני הייתי נחוש להמשיך וביררתי איתם דבר נוסף: אם הם יודעים שג'ונג און שלהם למד במערב. הם ענו שלא, ואני הסברתי להם שהוא למד בשווייץ בבית הספר הדיפלומטי היוקרתי. האמת, הם נראו די המומים מהמידע הזה. הם היו כל כך המומים, שלא רציתי לספר להם גם על השמועה העקשנית שמספרת, שכאשר העלו באותו בית ספר את המחזמר ״גריז״, הרודן שמח מאוד לקבל תפקיד. רק עכשיו, כשאני כותב את השורות האלה, אני מבין שבדרך נס לא הוציאו אותי להורג באמצעות טיל נ״ט (מנהג מקובל בקוריאה הצפונית), כי בעצם עשיתי את מה שהצפון קוריאנים חששו יותר מכל שיקרה, כשיפתחו את ארצם לתיירים מהמערב - שמידע חיצוני בלתי נשלט ולא מצונזר ידלוף פנימה.

עם זאת, אני חייב לציין, שכשאתה נמצא בקוריאה הצפונית, אתה מבין שלא כל מה שמספרים לך על המקום הוא מדויק. למשל, לפני חצי שנה פרסמו BBC שכל הגברים בקוריאה הצפונית מחויבים על פי חוק להסתפר כמו קים ג'ונג און. כשאתה נמצא שם, אתה מבין שזה לא נכון. זה לא שיש חירות מופרזת בעניין התספורת. בפועל, ישנם 15 סוגי תספורות שגבר יכול לבחור מתוכם, אבל זה לא שכולם חייבים להסתפר כמו ג'ונג און. את אותו הדבר גיליתי בעניין הגיוס לצבא. קראתי פעם ב״הארץ״ שאזרחי המדינה משרתים שירות חובה של עשר שנים. כשדיברתי עם מלווי, הם הסבירו לי שזה לא כך. על כולם חל חוק גיוס חובה לתקופה של שלוש שנים. אך רק המתאימים ממשיכים לעשר שנות שירות.

אל תשכחו, יש לנו גרעין. בגבול עם קוריאה הדרומית
 

בדיוק בגלל הדברים האלו, אם הייתי יועץ חיצוני למשטר הצפון קוריאני (תפקיד שאני לא פוסל, אגב), הייתי ממליץ להמשיך לקיים את הסיורים, ואפילו לפתח אותם. כי בתור מי שהיה שם, אני יכול להגיד שאתה אומנם לא יוצא מהמקום במחשבה להקים תא קומוניסטי מחתרתי ולהתחיל לשמוע כל בוקר ב-5:00 את השיר ״היכן אתה, גנרל יקר?״, אבל אתה בהחלט יוצא מהסיור עם דעה הרבה יותר חיובית על המדינה ועל הנעשה בה. אתה לא חושב שזה גן עדן עלי אדמות, אבל אתה מבין שזה גם לא הגיהינום שמציירים לך.

אפילו, באיזשהו אופן, אפשר להזדהות עם דברים מסוימים, שאצלנו לא נאמרים אפילו בלחישה ואצלם נצעקים בכל רמקול אפשרי. בסופו של דבר, אי אפשר להגיד שארצות הברית איננה אימפריאליסטית, כמו שהצפון קוריאנים טוענים. אי אפשר להגיד שארצות הברית לא מתנהגת בעולם כשייך לה, פולשת (בצורה ישירה או עקיפה), מלטפת ומחבקת על פי האינטרסים שלה (שהם לרוב כלכליים), ובתוך כל זה זורעת הרס רב. אנשים רבים בעיראק, באפגניסטן, בפנמה ובעוד כמה מקומות יסכימו עם הטענה הזו.

אני מניח שמעבר לכל, הזעקה הצפון קוריאנית היא נגד תחושת האדנות הכללית של האמריקאים בעולם, ובזה הם די צודקים. ארצות הברית מרגישה שהעולם הוא מגרש המשחקים שלה, אי אפשר להכחיש זאת. מיליוני אנשים מחוץ לגבולות ארצות הברית מושפעים באופן ישיר ממהלכים אמריקאיים, שלעתים התקבלו בפזיזות שלא תיאמן (למשל, הפלישה לעיראק ב-2003). מצד שני, אני כמובן לא אומר שהצפון קוריאנים הם מלאכים, מה שאני כן אומר זה, שכשאתה מגיע לקוריאה הצפונית, אתה מגלה שדברים הם הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לנו, ושלא הכל בעולמנו שחור ולבן. לכל שחור ולכל לבן יש אלפי גוונים.

בערב האחרון שלנו במדינה, הלכנו, נמרוד, וויליאמס ואני וגם שלושת המלווים שלנו, למועדון קריוקי מקומי. זה היה ערב מוזר מאין כמותו. שמו אותנו בחדר פרטי שיכול לגרום לקלסטרופוביה וחיכינו 20 דקות, עד שלפתע נכנסו שתי נשים צפון קוריאניות, לקחו את המיקרופון לידיהן, הפעילו את מערכת הקריוקי והחלו לשיר שירים בקוריאנית, תוך שהן מפצירות בנו לרקוד איתן.

בנקודה זו אני רוצה לחשוף משהו שאני לא חושב שכולם יודעים: אינני רוקד. לעולם לא. אפילו בחתונה שלי לא רקדתי. עד היום אני ידוע בקרב אנשים מסוימים כ״חתן שלא היה שם״. איפה הייתי? עמדתי מבוהל בכניסה לאולם האירועים ביחד עם השומר ודיברתי עם אנשים שונים, ותוך כדי כך מזיע מהלחץ, פן מישהו ינסה לשדל אותי לגשת לרחבה (מה שקרה כמה פעמים. רק כשראו ניצוצות של דמעות בעיני, הניחו לי). אין בעיני משהו אידיוטי יותר מריקוד. אינני מבין למה זה נחוץ. למה צריך להזיז את הגוף לכיוונים שונים? האם זה לא ברור שאם אלוהים היה רוצה שנרקוד הוא לא היה מעניק לנו את כוח המשיכה? כוח המשיכה, תפקידו למסמר אותך לאדמה ולמנוע מצב שבו האיברים שלך זזים לכל עבר בלי פואנטה.
 

אבל באיזשהו שלב ראיתי ששתי הצפון קוריאניות מהקריוקי מתחילות להתרגז מזה שאני לא בא לרקוד איתן. התחלתי להרגיש שאני מעליב אותן, וחמור מכך, מעליב את מנהגי המדינה. באותו רגע ידעתי שאני צריך לעשות את הנורא מכל ולכבוש את הרחבה. מבחינה מצפונית, אינני תומך בכיבוש רחבות, אבל עשיתי זאת, כי כשאתה בקוריאה הצפונית אתה לא לוקח סיכונים. ניגשתי לרחבה והתחלתי לרקוד עם אחת הבחורות, שסובבה אותי כמו סביבון בכל מיני תנוחות שמעולם לא ביקרתי בהן. באותו הרגע צ׳ה המלווה זינק גם הוא לרחבה, השתלט על מיקרופון נוסף ושר בקולי קולות שיר קוריאני, שנדמה היה שכולם מכירים (כי יכולתי לראות שגם שני המלווים האחרים שלנו מזמזמים את המילים). הסתכלתי מסביבי. וויליאמס ונמרוד רקדו עם הבחורה השנייה, ששרה תוך שהם מפזזים איתה. צ'ה החזיק במיקרופון השני ונתן למיתרי הקול שלו חירות אמנותית. המדריכה לי והמלווה השלישי ישבו על הספה ונעו לצלילי השיר, כשבידיהם כוסות תה. ואני? זזתי בתנועות רובוטיות מול אישה צפון קוריאנית בכושר של צ'יטה, שגרמה לי להיזכר בשירה המפורסם של דליה רביקוביץ ״בובה ממוכנת״. ככל שהצ׳יטה תקפה אותי יותר, המילים של השיר הדהדו יותר בראשי. ״בלילה הזה הייתי בובה ממוכנת/ ופניתי ימינה ושמאלה, לכל העברים/ונפלתי אפיים ארצה ונשברתי לשברים".

באיזשהו שלב הסיוט נגמר והורשיתי לחזור למקומי. עכשיו היה תורנו לשיר. הגישו לנו את קטלוג השירים, שכלל גם שירים מערביים. דפדפתי בו וברגע שראיתי את השיר, ידעתי שנועדנו זה לזה. סימנתי שזה השיר שאני רוצה ועליתי לבמה, והצהרתי שבחרתי בשיר הזה כדי להעביר מסר מהעולם המערבי. שם השיר: ״We Didn't Start the Fire״ של כילי ג׳ואל. מכיוון שאני מכיר את יצירותיו של כילי לא רע, ידעתי שיש חלק בשיר, שבו עליך לציין את השם המפורש "North Korea״, ואחר כך את השם המפורש של השכנה השנואה "South Korea". ברגע שהגעתי לשורה עם השם המפורש, החלטתי שבשם האמנות אני לא מצנזר ושר את המילים כפי שהן. המדריכים הסתכלו עלי קצת בזעם, אך מכיוון שהייתה אווירה של פורענות בחדר באותו הלילה, נדמה היה לי שהם העלימו עין מהתקרית.

בסיום הילולת הקריוקי חזרנו ברגל למלון. מכיוון שידעתי שזה הלילה האחרון שלנו בקוריאה הצפונית, ניגשתי לצ'ה, שהרגשתי שנקשרתי אליו במהלך הטיול, וניסיתי לברר אם יש אפשרות שנשמור על קשר גם אחרי שייגמר הסיור ואחזור לארצי.

״האם יש לך פייסבוק?״, שאלתי בתמימות.

״לא, לא״, השיב.

״ואי-מייל?״.

״לא, אני לא משתמש באינטרנט״ (תרגום מקוריאנית: אין לי רשות להשתמש באינטרנט).

״אתה יכול להתקשר לחו״ל?״.

״לא, אין דבר כזה אצלנו״, ענה.

״ואם אני מתקשר אליך מחו״ל, אני אוכל להשיג אותך?״.

״לא, אין אפשרות״, אמר.

וזה, רבותי, הסיפור של קוריאה הצפונית. בידוד מלא.

כשחזרתי לחדר במלון לא הצלחתי להירדם, אז החלטתי לרדת ללובי לקנות לי משהו קטן לאכול. כשהגעתי למעלית מצאתי שהיא לא פועלת. לא הייתי מופתע. על אף שהמדיניות במלונות הזרים היא להשאיר את החשמל זורם גם בלילה (לעומת שאר פיונגיאנג, שמנותקת לחלוטין מחשמל), לא כל הזמן היה חשמל. הלכתי לכיוון מדרגות החירום כדי לרדת ברגל, אבל אז, כשנכנסתי לחדר המדרגות, שמתי לב למשהו לא ייאמן: עוד מעלית, שונה ונסתרת, שהתחבאה מאחורי דלת הכניסה למדרגות החירום. המעלית הזו, בניגוד למעלית ״הרשמית״, כן פעלה. לא יכולתי להרגיע את הסקרנות שלי ולחצתי על הלחצן. תוך דקה, דלת המעלית נפתחה ואני נכנסתי אליה. זה היה פשוט מטורף. בעוד המעלית ״הרשמית״ הגיעה עד קומה 35, זו הגיעה עד לקומה 44. כמובן שזה היה חזק ממני ולחצתי על המספר ״44״. המעלית החלה לעלות, גם המתח עלה, וכשהגעתי לקומה 44 הדלתות נפתחו ולפני עמדו שתי נשים צפון קוריאניות שצעקו כל מיני דברים ורצו שמאלה, לכיוון מסדרון שהיה מלא בציורי קיר של השושלת ושל חיילים נלחמים בהרואיות. לא חשבתי פעמיים ומיד לחצתי על מספר הקומה שלי. התפללתי שהדלתות ייסגרו כמה שיותר מהר ואוכל לחזור לחדר שלי ולהתפלל שלא יקרה לי כלום עד שאצא מהמקום המשונה הזה. הדלתות אכן נסגרו די מהר ואני ירדתי לקומה שלי, יצאתי ממנה וטסתי לתוך החדר. נשכבתי על המיטה והצצתי מבעד לחלון על העיר החשוכה. פתאום הבנתי שלעומת הלילות הקודמים, שבהם נדהמתי למראה העיר החשוכה לחלוטין, הפעם הייתי די אדיש לכל העניין. באותו הרגע הבנתי שחושך זה דבר שמתרגלים אליו די בקלות.