אסון ההתנתקות: בשיפוט בדיעבד של הפינוי מעזה התהפכו היוצרות

1
הטעות של שרון

בחודש הבא לפני עשר שנים פינתה ישראל את רצועת עזה. קראנו לזה "התנתקות" ורצינו להאמין שאנחנו משליכים את המפתחות של עזה לים ושוכחים ממנה. ובכן, טעינו. עזה כאן, חיה, בועטת, משגרת ותקועה לנו כעצם בגרון. עכשיו תורו של נשיא מצרים, עבדל פתח א־סיסי, לבצע התנתקות משלו. גם הוא רוצה שעזה תטבע בים, גם הוא מנסה להתרחק ככל האפשר מהרצועה הצרה־צרורה הזו, גם אצלו ההצלחה מוגבלת. עזה נאחזת בו ובנו, בוטשת וגועשת, לא מתכוונת להיעלם או לוותר.

הררי מילים, סרטים וצילומים נשפכו על ההתנתקות בשבועות האחרונים. הנושא מורכב, קורע ומייסר. אנחנו עוד רחוקים ממשפטה של ההיסטוריה בסוגיה הזו. עד כמה זה היה טוב, או רע, נוכל לדעת באופן סופי רק בעוד זמן רב, במבט לאחור ובחוכמה בדיעבד. הסדרה המצוינת על ההתנתקות של רועי שרון בערוץ 10 הביאה נתון מעניין: בין שנת 2000 לשנת 2005 (חמש שנים) היו 141 אזרחים וחיילים ישראלים הרוגים ברצועה. מאז ההתנתקות ועד היום (עשר שנים), היו שם 125 חיילים ואזרחים הרוגים. במילים אחרות, ההתנתקות הקטינה את האבידות שלנו בנפש ברצועה בהרבה יותר מפי שניים.

מצד שני, לפני ההתנתקות לא היו גראדים על אשדוד, אשקלון, באר שבע ותל אביב. מצד שלישי, אי אפשר לדעת אם הפלסטינים היו מגיעים לאותה יכולת שיגור אלמלא יצאנו מעזה. הרי מנהרות היו להם, בשפע, גם מתחת לציר פילדלפי בשליטתנו. הרי הקסאם הופיע לראשונה הרבה לפני ההתנתקות ושיפר טווחים בהתמדה ככל שנקף הזמן.

אני אסתפק באמירת מקרו ברורה: בשיפוט בדיעבד של ההתנתקות התהפכו היוצרות: הימין מנופף בה ככישלון קולוסאלי, ואילו השמאל מתרפק עליה כמורשת עבר נשכחת שלא תחזור. לדעתי, זה בדיוק הפוך. הימין צריך לברך על ההתנתקות ולהודות לאלוהים ולאריאל שרון על הרעיון וביצועו. השמאל צריך לקלל ולהתאבל על היום שבו החליט שרון להתנתק מעזה. למה? כי ההתנתקות גרמה אסון לכל מי שמאמין בשלום או בהידברות, והוכיחה את התזה של כל מי שמעדיף המשך המצב הקיים ושולל תהליך מדיני או פתרון. זו עובדה.

לדעתי, ההתנתקות הייתה רעיון נכון שהפך לטעות היסטורית אסטרטגית איומה. היא הביאה לעליית שלטון חמאס והנציחה את ניתוק הרצועה מהגדה ופיצול הפלסטינים לשתי קבוצות עוינות. במצב כזה, ברור שאין פרטנר ואין עם מי לדבר על הסדר קבע. זו הסיבה לכך שנתניהו ויעלון כורתים עכשיו ברית אינטרסים חשאית עם חמאס. הם ינציחו את שלטונו בעזה, הוא, בעצם קיומו, ינציח את פיצולו של העם הפלסטיני ויאפשר לימין לטעון שאין עם מי לדבר.

הבעיה החלה בכך ששרון רצה לצאת מעזה, אבל לא הסכים לנהל על זה מו"מ עם הפלסטינים. שרון לא אהב פלסטינים, תיעב את ערפאת ויורשיו, ובעיקר לא האמין לאף מילה שיוצאת מפיהם. החשדנות הטבעית שלו גרמה לו לצאת מעזה חד־צדדית. בלי לדבר, בלי להתדיין, בלי לתת את הקרדיט לגורמים המתונים, בלי לסדר את הקופון לאלה שאפשר לדבר איתם. זה היה מתכון לאסון. היציאה נתפסה כבריחה של ישראל תחת לחץ. אבו מאזן, מתנגד עקבי לדרך הטרור, הוצג כליצן. חמאס עלה לשלטון והוכיח שרק הוא (כמו חיזבאללה) מסוגל להרתיע את ישראל. את התוצאה, אנו רואים עכשיו. מחנה השלום בישראל התפוגג, חמאס השתלט על הרחוב הפלסטיני, אף אחד לא מדבר על שלום, והימין בישראל שולט שלטון ללא מצרים.

כל מה שנותר זה לחשוב מה היה קורה, אם שרון היה מחליט ללכת בדרך ההגיונית יותר. תארו לעצמכם שעוד לפני שמישהו חלם שהוא מוכן לפנות יישובים, היה שרון נכנס למו"מ חשאי עם אבו מאזן ודחלאן ומציע להם, בסודי סודות, ללכת על "פיילוט" ברצועה: ישראל תפנה יישוב אחד (נצרים, נניח), והפלסטינים מצדם ישקמו מחנה פליטים אחד, על חורבותיו. אם זה מצליח, אפשר להמשיך הלאה.

בימים ההם, טרם הדיבור על ההתנתקות, זו הייתה יכולה להיות חדשה דרמטית. אבו מאזן היה נתפס כמי שהוציא את ישראל מעזה בדרך המו"מ, ולא בדרך הטרור. הוא, ולא חמאס, היה הפוך לגיבור היום. אחרי פיילוט של יישוב ראשון, אפשר היה ללכת ליישוב שני. לאט־לאט, צעד אחרי צעד, לפנות את עזה מכאן, לשקם אותה משם. בכסף בינלאומי כמובן, בגיבוי גורף של העולם כולו. זה היה לוקח חמש, אולי עשר, אפילו 15 שנים. זה היה משנה את המציאות מן הקצה אל הקצה. העולם היה מוחא לנו כפיים, מסע הדה־לגיטימציה נגד ישראל היה מתפוגג, הכל היה נראה אחרת לגמרי.

2
בינתיים בכנסת

בואו נתעורר מהחלום הספקולטיבי לתוך הסיוט המציאותי. הכנסת הנוכחית נבחרה לפני שלושה חודשים ויומיים. רבעון מלא עבר מאז הבחירות, ועדיין אין באמת כנסת. תפקודים חשובים ומרכזיים של בית המחוקקים פועלים בעצימות נמוכה, אם בכלל. הדוגמה הבולטת ביותר היא ועדת החוץ והביטחון, היהלום שבכתר בית המחוקקים הישראלי. כפי שדווח כאן בשבוע שעבר, כך גם השבוע. הוועדה עדיין כמעט משותקת. היו שניים־שלושה דיונים, בעיקר טקסים, אבל ועדות המשנה לא הוקמו עדיין, והעבודה האמיתית, החשובה של ועחו"ב פשוט לא מתקיימת. היו"ר צחי הנגבי הבטיח בשבוע שעבר שהשבוע יעביר טפסים בין חברי הוועדה שבהם יצטרך כל אחד לסמן את ועדות המשנה בהן הוא רוצה לכהן. זה אכן קרה ביום שני. אבל למרות זאת, ועדות המשנה עדיין לא הוקמו.

מעל כל זה מרחפת הסכנה האסטרטגית ששמה אורן חזן. הפרחח הזה, שנקלע לכנסת על לא עוול בכפנו, אמור להיות חבר בשלוש ועדות משנה שבהן נחשפים חברי הכנסת לכמוסים שבסודות המדינה. יכול להיות שהנגבי לא מסוגל למנות אותו, אז הוא לא ממנה אף אחד?

אגב, חזן לא הולך לשום מקום. הוא מסתובב בכנסת כבקי ורגיל, משתתף בדיונים ואפילו מסולק בכבוד רב מישיבות מליאה. אבל השיא היה בישיבה פתוחה של ועדת חוץ וביטחון שבה חבר חזן, שהתקיימה השבוע. על הפרק: הקלות שמבקש משרד הביטחון לתת למבקשים רשיונות ייצוא ביטחוני. עד עכשיו הם אולצו למסור את תצהיריהם אצל עורך דין ובחתימתו. מעכשיו מבקשים לפטור אותם מחובת החתימה אצל עורך דין. כל חברי מליאת הוועדה הבינו את הצורך לפשט את התהליך ולקצץ בירוקרטיה. היחיד שהתנגד היה אורן חזן. בעורכי דין הוא מבין. איך נימק חזן את התנגדותו? בטיעון הזה: למה שנאמין לאנשים בלי תצהיר אצל עורך דין, שאל סגן יו"ר הכנסת, הרי גם סוחרי סמים יכולים להגיד שהם לא נגעו בסמים, אז נאמין להם? עדיף תצהיר אצל עורך דין, בלי זה לא כדאי להאמין.

מכל הדוגמאות שהיה יכול להביא, בחר חזן סוחרי סמים. הנוכחים בישיבה, והם היו רבים, סברו בתחילה שהוא חומד לצון. אבל הוא לא חמד לצון. הוא דיבר ברצינות גמורה. "חזן חי במציאות וירטואלית לגמרי", אמר אחר כך מישהו, "יש לו כנראה עור של פיל והוא לא רואה אף אחד ממטר".

הכנסת עצמה די משותקת. ביום שלישי כל הלו"ז היה נאומים בני דקה של חברי הכנסת. ביום רביעי היה דיון 40 חתימות שגרר סערה, צעקות והרחקות, וזהו. ועוד משהו: יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לא מאשר הקמת שדולות. למה? לאדלשטיין הפתרונים. ח"כ עפר שלח, למשל, רצה להקים שדולת ח"כים למען התרבות. אילו הייתה קמה שדולה כזו, היא הייתה יכולה להיות פלטפורמה למאבק מול מסע הטיהור הבריוני שערכה השבוע בתרבות שרת התרבות. יש בכמה מהדברים שרגב טענה השבוע היגיון, אבל כשאתה מתנהג כטרול אלים בצ'ט אינטרנט, ולא כמו מי שאמור להנחיל ערכי תרבות, שוויון, הומניזם וחופש, התוצאה קשה. עוד נחזור לזה.

כנסת אחרון לסיום: ועדת הכספים הייתה אמורה לאשר את המועד החדש לאישור תקציב המדינה (נובמבר). אנשי נתניהו מיהרו מאוד והשיגו, במאמץ רב, פטור מחובת הנחה להצעת החוק, כדי לחסוך 48 שעות. הוועדה התכנסה, כולם מיהרו כדי לסגור סוף־סוף את סיפור התקציב, ואז אנשי נתניהו נעלמו. הצבעה לא הייתה עד עכשיו. עוד אין תאריך לתקציב. אז בשביל מה מיהרתם, שאלו אותם, אבל הם משכו כתפיים במבוכה. נתניהו רוצה כנראה ללכת בכל זאת על תקציב תלת־שנתי. אז בינתיים הוא לא הולך על כלום.

3
אופוזיציונר מתחיל

היו ימים, לא רחוקים, שבהם שייט אביגדור ליברמן בעולם עם פמליה משודרגת, התקבל אצל רוזנים ושועים, גילה ארצות וחצה יבשות. הימים ההם חלפו. ביום שלישי השבוע הוא ארז את חברי סיעתו (5+1, ממש כמו פורום המעצמות הדנות עם איראן) ויצא איתם למעלה אדומים. הם ישבו אצל ראש העיר, בני כשריאל, ושמעו אותו מקטר. הסינדרום הליכודי הקלאסי: כולם באים לכאן לפני הבחירות, אמר כשריאל, אבל אף אחד לא בא אחרי. מקפלים זנב ונעלמים מהשטח. "כבר למעלה מחמש שנים", הוסיף כשריאל, "לא מאשרים לי אף יחידת דיור לבנייה. שום דבר". ואז, כאילו כלום, פנה כשריאל לליברמן ושאל אותו מדוע הוא לא מצטרף לממשלה.

לא רבים יודעים, אבל לליברמן יש חוש הומור בריא. הוא שמע את קיטוריו של כשריאל, והחליט לענות לו מול המצלמות. "כמה הצביעו כאן ליכוד?", התעניין איווט, "50%", ענו לו. "אנחנו", אמר ליברמן, "לא קיבלנו כאן 50%, אבל אנחנו באנו לפני הבחירות ובאים גם אחרי הבחירות. ואני אגיד לך יותר מזה, בני", הוסיף ליברמן, "כשנתניהו יחתום לך על בניית אלף יחידות דיור במעלה אדומים, תבואו אלי, ואני אשקול הצטרפות לממשלה".

מבחינת ליברמן, זו הייתה אתנחתא קומית. אצל חלקים בתקשורת (בעיקר "ישראל היום"), האתנחתא הזו הפכה לכותרת ראשית. הנה הוא בא, אוטוטו. למה? כי הוא התעייף מהאופוזיציה, השעמום הורג אותו, הוא צריך אקשן והוא מתגעגע למשרד החוץ. ליברמן קם למחרת בבוקר עם הכותרות, עלה לשידור ברדיו והחזיר את העניינים לפרופורציה. לא, הוא לא מצטרף, כדי שזה יקרה צריך נתניהו למלא את כל תנאיו, והם קשים ורבים.

מצד שני, הזרע הקטן הזה נשתל היכן שנשתל ונקלט איפה שנקלט. יכול להיות שליברמן עשה כאן תעלול אופייני קטן שמטרתו פשוטה: להצית באזז שלפיו הוא שוקל כניסה לממשלה, כדי שיצחק הרצוג יבין שחלון ההזדמנות עומד להיטרק לו על האצבעות ויחיש פעמיו לעבר מנעמי השלטון. הרי אם ליברמן מצטרף, ביבי לא צריך את הרצוג, ובוז'י הופך בן לילה מ"שר החוץ הבא" לזה שמתקוטט עם שלי יחימוביץ' על הקיזוז לאורן חזן.

לליברמן יש אינטרס מובהק שהרצוג יחבור לנתניהו. זה יעשה לו טוב. הרצוג ייקח את נתניהו שמאלה, ידביק אותו בווירוס המידבק המאלץ פוליטיקאים לחדש תהליכים מדיניים, ויפנה הרבה מרחב באופוזיציה. בסיטואציה כזו, יהפכו ההתקפות של ליברמן מימין להיות רלוונטיות ואפקטיביות יותר. אז ביום שלישי השבוע הצליח ליברמן גם לטייל, גם ליהנות, גם לבעוט וגם לחולל מהומות. לא רע לאופוזיציונר מתחיל.

4
תרבות מופת

זה היה השבוע של מירי רגב. במינויה לשרת התרבות שבר נתניהו את שיא המינויים המופרכים של עצמו. רגב היא פוליטיקאית נמרצת, הלהט החברתי שלה אותנטי, יש לה אלקטורט אישי, היא אמיצה ופייטרית. מצד שני, היא אישה בוטה, משוטטת תדיר על גבול גסות הרוח, כוחנית, לפעמים אלימה, הקשר שלה לתרבות אוניברסלית רופף, והיא יודעת להוציא שם רע אפילו לפופוליזם. כדי להפקיד אדם כזה על התרבות צריך מידה גדושה של ציניות. כנראה שנתניהו, שכבר ארז את מיטלטליו במעון ראש הממשלה והצליח ברגע האחרון לחלץ ניצחון מזהיר, הצטייד לאחרונה בכמות לא קטנה של ציניות. רגב מספקת לו את הסחורה, ובגדול. כל שבוע כזה, שבו היא משתלחת בכל דבר זז, מסמנת מטרות, מטהרת תיאטראות ומנקה את ערוגות השמאל הקיצוני, מוסיף לה מתפקדים ולביבי מנדטים. מה יקרה, על הדרך, לתרבות עצמה? את מי זה מעניין.

כי אפשר גם אחרת. ניקח לדוגמה את השרה גילה גמליאל. פעם, גם היא הייתה מירי רגב. טוב, לא לגמרי, אבל סוג של. בקדנציה הראשונה שלה בכנסת הייתה גמליאל פרא, אישה צעירה שהשתלחה בבוטות באנשים כמו אריאל שרון, חוללה מהומות והתנהגה בכנסת כאילו מדובר בשלוחה של סניף ליכוד נידח בפריפריה. גמליאל נפלטה מהכנסת אחרי קדנציה אחת ועשתה תיקון. היא צברה תארים אקדמיים, בגרה, התחשלה, בשלה וחזרה. נכון להיום, גילה גמליאל היא הנגטיב החיובי של מירי רגב. ההדגמה המושלמת שלא צריך להיות שמאלן, פיסניק או תל אביבי מפונפן כדי לנהוג כבוד בערכים, בתרבות, באינטרסים ממלכתיים.

אחרי שרגב איימה להפסיק את התמיכה בתיאטרון הילדים היהודי־ערבי שהקים השחקן נורמן עיסא, יחד עם בת זוגו הישראלית, כי עיסא ביקש לא להופיע במסגרת הצגה של תיאטרון חיפה באריאל, העזה גמליאל להגיד כמה מילות ביקורת על הצעד הזה. בצדק. התיאטרון היהודי־ערבי של עיסא הוא מופת לדו־קיום, מפעל מלבב ומבורך. אין סיבה להעניש אותו כי מצפונו של עיסא, שהוא ערבי, מקשה עליו להופיע בפני מתנחלים. ענישה קולקטיבית היא עניין פסול בכל מקום, על אחת כמה וכמה בנושאי תרבות. אבל את רגב זה לא עניין. היא רצתה עוד כותרת. היא רצתה לתלות על החגורה קרקפת של עוד ערבי. ההתנהלות הזו קוממה את גמליאל, שאמרה שמחוזות התרבות אינם מקום מתאים לפופוליזם.

כצפוי, חטפה גמליאל מרגב כמעט מיד, בישיבת הסיעה. "תתעסקי בענייני משרדך, לא משרדי". גם כאן, רגב לא עשתה שיעורי בית. גמליאל אחראית, בין היתר, על המיעוטים. הערבים הם מיעוט גדול בישראל. למעלה מ־20%. לכן, אמירתה של גמליאל הייתה ממוקמת בטבורם של ענייני משרדה ולהבדיל מאמירותיה של רגב היא הייתה אחראית, מבוקרת, נכונה ולא מתלהמת. כך צריך להתנהג שר לענייני תרבות במדינה מסובכת, מסוכסכת, עתירת מיעוטים וסיוטים כמו המדינה שלנו.

מיד לאחר המיני־תקרית הזו, נחשפה גמליאל למסע שיסוי דיגיטלי. הפכו אותה בוגדת, תומכת מוסווית של הקרן החדשה רחמנא לצלן, חובבת ערבים ושמאלנים ומה לא. אכן, תרבות מופת. הבעיה היא שבמגרש הקובע, זה של מתפקדי הליכוד וחברי המרכז, לא מן הנמנע שמירי רגב ניצחה. סגנון הביבים הזה הוא המכתיב את הקצב במקומותינו. זה כל כך עצוב. בעיקר, כי חלק ממה שרגב מנסה לעשות, נכון באופן עקרוני. כך, למשל, ההחלטה של נפתלי בנט לא לממן העלאת הצגה שנכתבה על בסיס משנתו של רוצח שעינה והרג חייל ישראלי, היא החלטה נכונה. כשלא מתלהמים, כשלא נסחפים, כשלא מאיימים, כשלא מסתובבים עם נבוט בחנויות פורצלן שבירות, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות במינימום נזקים. עכשיו, נסו לספר את זה למירי רגב.

העניין הרגיש והנפיץ הזה של גבולות חופש הביטוי בדמוקרטיה מתגוננת, של קווים אדומים, של מיתוסים, פרות קדושות וערכים חשובים ראוי לדיון ציבורי מקיף שבעקבותיו אולי תבוא הגדרה מחדש. זה לא רק עניין של מירי רגב. לדעתי, אחת הסיבות להתפוגגות השמאל בישראל היא הניסיון הנואש שלו להיצמד לערכי הליברליזם וההומניות המקוריים ההם, בלי להתאים אותם למציאות המיוזעת והמדממת שלנו כאן.

לא, לא כל דבר אפשר לפרסם ולהגיד. זה נכון בשווייץ, זה מדויק בשוודיה, אולי גם באמריקה. אצלנו זה הרבה יותר מסובך. עובדה שעד היום לא הסתיימה המחלוקת על נגינת וגנר. לא, מדינה לא יכולה לממן הצגה שנכתבה ממוחו של רוצח שחטף, עינה והרג את אחד מחייליה. זה לא חופש ביטוי, זה חופש ביזוי. ההצגה הזו יכולה לעלות על כל במה בישראל, רק לא על חשבוננו. זה הכל. ואם זה היה תלוי בי, אותו הדבר, רק הרבה יותר חמור, בעניין יגאל עמיר. מי שרוצה לעשות עליו סרט, מוזמן. פסטיבל שיקרין את הסרט הזה, לא יקבל תמיכה ממלכתית. זה הכל.

המאמר שפרסם ח"כ איציק שמולי מהמחנה הציוני כאן ב"מעריב" בעניין, מפגין דעה אמיצה ומדויקת. הערך החשוב הזה של חופש הביטוי לא יכול להכשיר כל שרץ. חבל שזוהי לא דעתם של כל חבריו של שמולי (אם כי רבים בסיעת המחנה הציוני תומכים בה). הוא כבר חטף פעולת תגמול כואבת בדמות מאמר ב"הארץ". ברור. הם ימשיכו להיות צודקים, כל הדרך לאחוז החסימה (מלמטה).

5
תיק ברק

בתחילת השבוע התקשר אלי כתב "הארץ" גידי וייץ. הוא ביקש את תגובתי לידיעה שלפיה היועץ המשפטי לממשלה "הורה לחייב אותי למסור עדות במשטרה" בענייני אהוד ברק. עד שוייץ התקשר, לא ידעתי שחויבתי. למחרת מצאתי את עצמי מפאר את העמוד הראשון של "הארץ", ואני בכלל לא ידעתי שאני כזה.

הסיפור, מנקודת מבטי, פשוט יותר: התקשר סגן ניצב מיאחב"ל שאני מכיר מצוין, אמר לי שהם בודקים את הפרסומים בעניין אהוד ברק ואם יש לי מה לתרום אני מוזמן, ביקשתי יומיים־שלושה לישון על זה, בינתיים פרצו לעולם ענייני מעון ראש הממשלה ושכחתי. אחרי שבוע־שבועיים הסגן ניצב התקשר שוב, וביקש שאבוא. באתי ברצון. אני נחשב ברקולוג מוסמך. בשני העשורים האחרונים היו לי לא מעט פרסומים בעניינו. חלק מהם היו הופכים לחקירה משטרתית אילו רק הואלתי לשנות את שם נושא הכתבה. אבל לא הואלתי. אז ישבתי שם שעתיים וחצי בערך, אין לי כוונה לפרט כאן מה אמרתי ומה מסרתי, והלכתי. אחר כך התברר לי שגם זו פרשה.

מי שקרא את הטקסט של וייץ ורויטל חובל בעניין הזה, הבין את הפואנטה. הם יסגרו את תיק הבדיקה בעניין ברק, בלי לשדרג אותו לחקירה של ממש, כי "בן כספית לא הביא להם חומר". בפעם הראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בתפקיד האליבי של המשטרה, שלא עושה את עבודתה, כי הדרג שמעליה גורר רגליים, כי הוא עוטף את אהוד ברק, ועוד כמה כמוהו, בשכבות הגנה בלתי חדירות שנות דור.

אין לי טענות לגידי וייץ. הוא קיבל סיפור ופרסם אותו. וייץ הוא מבכירי התחקירנים בישראל. לא תמיד אני מסכים איתו, אבל תמיד אני מעריך אותו, את הגינותו ויושרו. בעניין אחד יש לי תהייה לגביו. כן, בעניין אהוד ברק. לפני כמה שנים פרסם וייץ תחקיר ענק על איש העסקים מרטין שלאף. חוברת שלמה החזיק התחקיר הזה. עמוק בירכתיים, מוחבא בפינה נידחת, היה הסיפור על מרטין שלאף ואהוד ברק.

לפי הסיפור הזה, שפורסם בזמנו גם אצלי, בבחירות 1999 העביר שלאף מאות אלפי דולרים לקמפיין "סיבוב שני" של ברק. בסוף לא היה סיבוב שני, שלאף דרש את הכסף בחזרה, לא קיבל, והייתה סאגה שלמה. וייץ, ככל שזיכרוני אינו מטעה אותי, ביקש תגובה מברק וקיבל תשובה כזו: "אהוד ברק מעולם לא ביקש כסף ממרטין שלאף". קרי, אנחנו לא אומרים שהוא לא קיבל, אנחנו רק אומרים שהוא לא ביקש. כשאני ביקשתי תגובה על הסיפור הזה משלאף, הוא התחמק. הסיפור הזה נכון. וגם מזעזע. לא את שלטונות החוק. מאז פרסם את הסיפור גם אלדד יניב, שהשתתף בעצמו בעלילה וראה את הכסף מקרוב.

עכשיו, כשאתם אומרים מרטין שלאף, איזה שמות של פוליטיקאים ישראלים קופצים לכם בתקשורת הישראלית? ליברמן, רמון, דרעי. לא ברק. הוא הצליח לנער מעליו גם את שלאף, כאילו מעולם לא היה. למה? ככה. תשאלו ב"הארץ", למשל. וגם במשטרה. אף על פי שקיבל ממנו, בניגוד לחוק, מאות אלפי דולרים. כשישבתי עם חוקרי המשטרה באותה עדות מדוברת, שאלתי אותם אם קראו את "חמקן", הספר שכתבתי על ברק, שבו מוקדש גם מקום נרחב לפרשת הרפז. התברר שלא. רק על פי הספר הזה ניתן לפתוח בלא מעט חקירות נגד ברק באשר למעלליו בפרשת הרפז.

אבל זה לא עניין אף אחד. לא במשרד מבקר המדינה (שם קיבל ברק פריבילגיה למסור עדות יחד עם מקורבו יוני קורן), לא במשטרה, ולא אצל הפרקליטה המלווה, עו"ד טוני גולדנברג, שמתברר (הפתעה, הפתעה) שהיא זו שסגרה את תיק עמותות ברק ב־1999 מחוסר ראיות, על אף שהיא, הוא וכל השאר יודעים איזו כמות אדירה של כסף זרמה אז ברחובות, במזומן, בתיקים ובמזוודות, מכל עבר, לקמפיין ברק.

אני כותב היום מה שכתבתי אז, אחרי שהיועץ המשפטי החליט לפתוח בבדיקת החשדות נגד ברק: אין לחקירה הזו שום סיכוי וחבל על המאמץ (הזעיר). לחוקרים אין סיכוי, כי הם לא באמת רוצים. הם לא רוצים, כי לא נותנים להם הוראה. כפי שהם לא רוצים בפרשת מעון ראש הממשלה, וכפי שהם לא רוצים בפרשת "ביביטורס". חברי המוכשר גיא פלג כתב השבוע שחקירת מעון ראש הממשלה לא מתקדמת, כי כל להב 433 עסוקים בחקירה החשובה של 512. יש בזה משהו. מצד שני, כאן יש ראש ממשלה. כאן יש חקירה קלה. כאן יש חשמלאי שהועסק פיקטיבית כל סופשבוע (כולל כיפור), וכולם יודעים למה. כאן יש בקבוקים וריהוט גן ועוד אלף ואחד חומרים שפורסמו ולא פורסמו, חלקם הועברו למשטרה, אבל לא טופלו. הסיבה: אותה סיבה בדיוק.

אני נזכר בזה שכמעט כל להב 433 הועסקה במשך יותר משנתיים בחקירת הרפז המיותרת והמגוחכת, שהייתה לא יותר מניסיון סיכול פוליטי של גבי אשכנזי, שסיכן את שלטון הנצח של נתניהו. אבל זו הייתה חקירה חשובה מאוד, כנראה. עובדה, התיק עוד לא נסגר (אף על פי שלא מצאו כלום).