אנחנו קובעים שהוא יבוא אלי, ידיד ותיק שעשה קורס מסז'ים ופתח קליניקה אצלו בבית, אבל בשבילי ובשביל עצלנותי, הוא מוכן לקפל את מיטת הטיפולים, ללבוש שרוואל לבן ולהגיע עד אלי. כמובן, שאני מפתה אותו גם במוזיקה טובה ובסושי שאזמין.
מוצאי שבת, אחרי 22:00, עוד לא 23:00 ודפיקה בדלת. הוא פה. הרבה זמן לא ראיתי אותו, בן 40 עוד מעט, עיניו ירוקות, ראשו קירח וגופו בהיר וחסון, אפו קצת שבור. בשיחות הליליות שהיו לנו אי אז, היה מספר לי כמה התבייש להיכנס לכיתה, איך היו לועגים לו התלמידים בקוראם לאפו “שובר גלים", “ציפור עם מקור" ועוד כל מיני כינויי גנאי אכזריים השמורים לעולם הילדים בלבד.
 
אני זוכרת שאז ליטפתי לו את האף, חיככתי בו את אפי כתנועת האסקימואים, ואחרי שנשק לי, לחשתי לו שיש לו האף הכי יפה בעולם.

בפגישה האחרונה לא העזתי. זו לא פגישה רומנטית, עברו כמה שנים מאז נפגשנו, והאווירה, על אף הנרות, החושך והסושי, לא אמורה להיות מינית או קיטשית, בשום אופן.
הוא לא דיבר הרבה, חייך אלי בהיכנסו, פתח את מיטת הטיפולים, עליה הניח בד לבן וחד־פעמי ואמר לי “שכבי".
צִייתי ונשכבתי על המיטה.
הוא החל לעסות את גופי, עבר על כל חלק והסביר בכמה מילים, אולי כדי ליצור אווירה פחות ורבאלית ויותר נוגעת. חייבת לציין, כי מגעו - מגע קסמים. ידיו כמו הולכות בשביל מוכר אל מעוז העונג והטוב.
נהניתי כל כך. “את לחוצה", הוא לחש לי. “החיים מלחיצים", עניתי והרגשתי איך ידיו מעסות לי את הקרקפת ומורות לי לשחרר קצת מהעול והעומס. המנגינה ברקע, מנגינה ברזילאית כזו עם ים וקולות של חיות, סימנה לעפעפי שהם יכולים לנוח, ואלו, בתגובה, נעצמו. נרדמתי.
לא יודעת כמה זמן עבר - רבע שעה, חצי שעה, אולי אפילו שעה עגולה, אבל הרגשתי את ידו מלטפת את שערי וקולו אומר “קומי, מרסל, נהנית?".
חייכתי אליו. “כמה זמן לא נהניתי ככה". 
ישבנו על הספה, אכלנו את הסושי, שתינו קצת קמפרי ודיברנו על החיים. הוא סיפר לי שאיבד תקווה, שאולי גורלו כגורל הזאבים הבודדים, סיפר שעם כל כמות הדייטים שיצא אליהם, עדיין לא הצליח למצוא את האחת, ואם כבר מישהי מניחה גולם של פרפר אצלו בלב, והוא מראה נכונות, היא מיד ממיתה את הפרפר ואומרת “זה לא ילך".
“שטויות", אמרתי לו, “אתה כנראה מאוהב בלבד, וזה בסדר, וזה מובן, אבל אל תגיד לי שאף אחת לא מתאימה לך, זה שחצני מדי".
“אם רק היית יותר מבוגרת..", הוא מלמל.
נשקתי לאפו. אף על פי שהבטחתי שלא, נשקתי. 
התחבקנו ונרדמנו על הספה, לא כיבינו את הנרות, מקסימום היינו מתים מחובקים, מה אדם עוד באמת צריך מלבד סוף טראגי ורומנטי כאחד?
................................
באמצע הלילה, לקראת 3:00, התעוררתי במיטתי. לא יודעת באיזה שלב הוא העלה את שנינו למיטה שבקומה העליונה ואף כיסה אותי. הוא היה שקוע בשנתו ובחלומותיו, ואני? אני הייתי עם כאבי תופת בבטן, בדיוק באמצעה.
לא, אלו לא היו כאבי האהבה, לא הכמיהה ולא הכיסופים לגבר הישן אצלי בבית, כי אם כאבים חדים ומעיקים שקיצרו את נשימתי מרגע לרגע.
הלכתי אל השירותים, בשקט, כדי לא להעיר את המסז'יסט הישן, הקאתי את נשמתי אל תוך האסלה והורדתי את המים. לאחר מכן שטפתי את פני, והבטתי בראי. הייתי חיוורת. יכולתי לראות זאת על אף החושך. ירדתי בשקט במדרגות אל המטבח והרתחתי מים. הוצאתי ספל, תיון וחצי לימון. אבא שלי לימד אותי שתה ולימון עוזרים לכל מחלה באשר היא. אם נכון הדבר או לא, אינני יודעת, אבל אבא אמר, אז ככה עושים.
ישבתי בסלון ושתיתי את התה, הכאבים הלכו והתחזקו. יש לי כוח סבל, אפילו חזק מאוד, אבל התקפלתי. לא ידעתי מה זה. במשך כל היום אכלתי דברים רגילים, לא משהו שונה מסדר היום הרגיל שלי.
שכבתי על הספה בתנוחת עובר והזזתי את עצמי משמאל לימין, בדיוק כמו אם המנסה להרדים את בנה בעגלה. העיניים באמת נעצמו, והכאבים שככו לרגע. אחרי עשר דקות שוב פקחתי את עיני, ושוב התעוררתי מאותם כאבי התופת. 
רציתי להעיר אותו, להגיד לו שכואב לי, שאני לא אחת שחולה, ולא יודעת מה קרה פתאום. רציתי לצעוק לו מלמטה שיעשה משהו, שיקרא למישהו, שיביא קומפרסים חמים ויניח על בטני, גם בעארק הייתי מסתפקת. אבל לא העזתי, אל תשאלו אותי למה, לא העזתי.
יתרה מכך, פחדתי לעורר רעשים מיותרים, שיפריעו את שנתו הכל כך שלווה.
כך ישבתי עד בוא הבוקר, כמו ילדה מעונה בשבי רע. לקחתי כדור אופטלגין והכנתי לעצמי עוד שלוש או ארבע כוסות תה עם לימון. אתם מניעים בראשכם עכשיו, נכון? אתם בטח לא מבינים מאיפה היצר המזוכיסטי הזה לא לבקש עזרה, כשיש אופציה כל כך טובה ומתחשבת למעלה. 
כזו אני, מתמיד, טיפשה גמורה.
בבוקר הוא התעורר וקרא בשמי. “כאן, למטה", עניתי.
הוא מצא אותי מכוסה בשמיכה, יושבת מול הטלוויזיה וצופה בתוכנית הבוקר הראשונה. שוב דיברו על שביזות יום ראשון. “לא ישנת?", שאל. “לא, ישנתי צהריים אתמול, היה קשה לי להירדם", שיקרתי. 
הוא ניגש אלי, ליטף את ראשי, עיקם את פרצופו ואמר “את חמה! את יודעת?". 
“שמור על פיך, ידידי!", קרצתי לו בקושי רב.
“ברצינות, מרסל, יש לך חום", הוא התעקש. 
לא הגבתי, הוא הבין ששעתו ללכת, אמר שיש לו מטופלת ממש עוד מעט, נשק למצחי הקודח ויצא מהבית.

...........................

שעתיים אחר כך כבר לא יכולתי להתאפק. הזמנתי מונית וביקשתי מהנהג לקחת אותי לבית החולים וולפסון. עברתי צילום רנטגן, בדיקות דם, שתן, ראיון עם האח המשני, ראיון עם האח הראשי, ראיון עם האח המשני של המשמרת השנייה, ראיון עם האח הראשי של המשמרת השנייה, והוחלט פה אחד - דלקת בכיס המרה. אני מאושפזת.
שכבתי על מיטת בית החולים, כשצמיד עם שמי על ידי, אבי הגיע ואחריו אמי. נזפו בי על כך שאני מסתירה, ועל זה שאני לא מבקשת. קנו לי תחתונים, גרביים וכלי רחצה וישבו על ידי. אני חושבת שהכאב היה שווה, רק כדי לראות שוב את שני הורי הגרושים יורדים מאגו ההתעלמות ומייחסים חשיבות רק לבריאותי.
בערב, כשהלכו, קיבלתי אס־אם־אס.
“עדיין יש לך חום?", שאל המסז'יסט.
“אני מאושפזת", עניתי.
“איפה?", שאל.
“וולפסון", עניתי.
שעה אחר כך, מלווה בשוקולדים וסוכריות גומי, נכנס אל חדרי, הביט עלי ואחז בידי עטוית העירוי. 
“פעם, בבית הספר, כשצחקו לי על האף, רציתי לרוץ לאחי. הוא היה חסון, גדול, כולם פחדו ממנו, אבל לא רצתי", אמר.
“למה לא?", שאלתי.
“לא רציתי להפריע לו, עם החבר'ה", ענה.
“אז מה קרה?", שאלתי.
“יום אחד הוא ראה אותי חוטף מכות מכמה ילדים, אפי דימם והם צחקו", הרכין את ראשו וליטף את ידי, “את יודעת, מרסל, אחר כך, בלילה, הוא נכנס אל חדרי ואמר שעדיף היה לו לחטוף יחד איתי מכות, מאשר לתת ללב שלו להישבר". 
לא היה לי מה להגיב, גם לא רציתי, הייתי עייפה מהאנטיביוטיקה, מהכאב, ומהגאווה חסרת התוחלת שלי.
שוב נרדמתי, שוב על ידו.
בבוקר הוא לא היה, אבל מכתב קטן הוא השאיר 
ובו כתב שישוב, ברגע שאפקח שוב את עיני.
רגע לפני הכניסה לחדר הניתוח הוא שב,
חייך אלי
ואמר “מה את צריכה?".
“שתישאר פה", עניתי, “תישאר איתי עד יעבור הכאב".
והוא נשאר. 