נכנסתי להריון לא רצוי. מזלי שאני בת 42, היות שהחוק בישראל קובע שאישה מעל גיל 40 הפונה לוועדה להפסקת הריון מקבלת אישור אוטומטי. 

בין לבין ההתמודדות עם הסימפטומים המוכרים, שבהריון רצוי הם נסבלים ומעוררים אמפתיה מהסובבים, אך בהריון לא רצוי הם בלתי נסבלים, התארגנתי לקראת הפסקת ההריון. רופאת המשפחה, רופא הנשים, האחות, קולגות בעבודה וחברות, כולן וכולם עודדו אותי, והוסיפו "אל תדאגי, בגלל הגיל – האישור הוא אוטומטי".
 
הלכתי לוועדה, ואכן קיבלתי אישור אוטומטי. שעליו שילמתי 400 שקלים. בעבור מה? בעבור דקותיים אחדות שבהן חברי הוועדה (שני רופאים, אחד מהם מומחה, ועובדת סוציאלית) מילאו טופס, חתמו, החתימו אותי לאחר שווידאו את הגיל והרקע רפואי, עיינו בקצרה בבדיקות המקדימות שלא הם ביצעו, ואישרו את הידוע מראש.  
 

בעבר, עד שנות ה־70, נשים שפנו להפסקת הריון פנו לרופא הנשים שלהן, שהכיר אותן ואת סיפורן, והוא היה מבצע את ההליך. השינויים הפוליטיים באמצע שנות ה־70 גרמו לשינוי לרעת הנשים – הפסקות הריון הוצאו מחוץ לחוק, אלא אם מתקבל אישור מוועדה מיוחדת שחברים בה רופאים ועובד/ת סוציאלי/ת.

בנוסף, החוק קבע כמה עילות שבהן אין לוועדה שיקול דעת, וחבריה חייבים לאשר הפסקת הריון: גיל (מתחת לגיל 19 ומעל גיל 40); הריון הנובע מיחסים אסורים (אונס, גילוי עריות או שאינו מנישואין); מום גופני או נפשי בעובר; המשך הריון שעשוי לסכן את חיי האישה או לגרום לה נזק גופני או נפשי. כל אישה שמגיעה העונה לאחת העילות מקבלת מהוועדה אישור אוטומטי להפסקת הריון.

היות שהוועדה נותנת אישור אוטומטי במקרים לא מעטים, השאלה המתבקשת היא: לשם מה צריך אותה? נתוני משרד הבריאות, לאורך שנים, מציינים שאחוז ניכר מהבקשות להפסקת הריון נענות – 99% בשנת 2012, 98% בשנת 2013. מרבית המקרים הם המקרים האוטומטיים, ומיעוטם הם מקרים שבהם הוועדה באמת מפעילה שיקול דעת, יורדת לעומקו של מקרה, מקשיבה לאישה, מעיינת במסמכים שהביאה, ומחליטה בהתאם. 
 
אם כך, מדוע ההסדר הנ"ל ממשיך? מסיבות של שקט פוליטי וכסף.  ההסדר הקיים מאפשר למרבית הנשים בישראל המעוניינות בכך לעבור הפסקת הריון בטוחה  במסגרת רפואית נאותה, בעוד המדיניות הראשית בישראל היא שהפלות אינן חוקיות. הסדר המקנה שקט פוליטי, בטח ובטח בזמן של קואליציה ימנית ודתית.
 
הכסף הולך לצוותים המאיישים את הוועדות (רופאים, עובדים סוציאליים, מזכירת ועדה), וכך הם מקבלים לידיהם לא רק סמכות אלא גם תוספת נאה למשכורתם. מבקשה לפי חוק חופש המידע שהוגשה על ידינו עולה שכל חבר ועדה מקבל יותר מ־100 שקלים על כל תיק. מחישוב מהיר עולה שמדי שנה מועברים לרופאים ולצוותים כ־10 מיליוני שקלים, על ישיבה בוועדה שבה הם נדרשים בעיקר למלא פרוצדורה משרדית פשוטה – לחתום. 
 
הגיע הזמן לשנות את ההסדרים הקיימים, ולעשות זאת בשלושה שלבים. ראשית, להכיר בזכותה של האישה על גופה ולהכיר בסמכותה להחליט לגבי המשך הריונה, אם היא נכנסת לאחת העילות המוכרות, ללא צורך לעבור ועדה. הרי לשם מה לטלטל אותה ולהכביד עליה עם תוצאה ידועה מראש ויקרה למערכת?  
 
שנית, להחזיר את הסעיף הסוציאלי. אנו חיים בתקופה שבה השיח על יוקר המחיה רלוונטי לחינוך, לדיור, לבריאות. לא הגיע הזמן שהשאלה אם יש בידיה של האישה לכלכל את ילדה בעתיד תחזור להיות עילה להפסקת הריון, בדומה לעילה רפואית או לעילת גיל? 
 
והשלב השלישי, והוא מורכב יותר – לאפשר גם לנשים נשואות עד גיל 40 לקבל בעצמן את ההחלטה לגבי הפסקת הריון, לפחות בשליש הראשון שלו. מאז שנות ה־70 החברה הישראלית השתנתה, וכן השתנתה (ולו במעט) ההבנה לגבי מספר ילדים, גיל הבאת ילדים ומבנה המשפחה. הגיע הזמן להכיר גם בזכותה של אישה נשואה על גופה ועל פריונה. לפני כשנה וחצי התקיים כנס בכנסת שבו הביעו עמדה דומה דוברים רבים ושונים – איגוד הרופאים הגינקולוגים, אחות אחראית בבית חולים, רב מוכר מהזרם האורתודוקסי ועוד. 
 
הגיע הזמן לשינוי, לטובת הנשים ולטובת חברי הוועדות. כך, הוועדות להפסקת הריון יהפכו לכלי מהותי, לומד וחוקר, בוחן, מכריע ומאזן באופן ההולם את כישורי חבריו.
הכתבת היא רכזת "נשים וטכנולוגיות רפואיות", אשה לאשה – מרכז פמיניסטי חיפה