ביום שחזרנו מטיול במרוקו פגשתי מכר בבן־גוריון.


"מאיפה?"


"מרוקו".


"אה, מסע שורשים?"


"כן", אמרתי, אף ששורשי במזרח אירופה וכבר ערכתי לפני שנים מסע לכפר שבו נולד אבי, בבלארוס. אבל זה מאוד אִין עכשיו, המרוקאיות, אף שאני מסתכן בהתחזות ורק חסר לי על הראש את אמנון לוי, רון חכלילי וכל המתפרנסים מאפליות ויחסי מזרחים–אשכנזים וכאלה. לזכותי ייאמר, כי כשהגענו עם שאול ואשתו עליזה, הזוג הנחמד ממעלות שבגליל, לעיירה הנידחת בהרי האטלס שבה נולד שאול, התרגשתי בשבילו כאילו חזרתי למקום שבו צמחו שורשי שלי.



לפני כחמש שנים החל הרומן שלנו באינטרנט עם לאסֶן, מדריך בֶּרבֶּרי (השבטים הקדומים ביותר של צפון אפריקה) ובעל סוכנות טיולים במרוקו. רותי ושרגא, חברים, חזרו משם עם המלצות נלהבות. לאסן ארגן להם מסלול מרתק, ברכב שטח חדש וחזק עם נהג–מדריך מצוין, והם בילו בערי ובהרי מרוקו ובמדבריותיה בכיף גדול. התכתבנו עם האיש, הכנו יחד תוכנית - ואוטוטו עמדנו לעבור את החוויה בעצמנו, במחיר של טיול קבוצתי מאורגן. אך אז פרץ "האביב הערבי" במלוא כאוטיותו, קודם בתוניסיה ואחר כך במצרים, ואנחנו הודענו ללאסן על ביטול.



"אבל למה?", האיש כמעט בכה במייל. "מרוקו ארץ שקטה. אצלנו זה לא יכול לקרות. יש לנו מלך אהוב וליברל. יש לנו ביטחון פנים השומר על השקט".



לא ביטלנו את הביטול. אנחנו ישראלים אחראיים שחוששים תמיד. אחרי ארבע שנים וחצי הסתבר שלאסן צדק: רוב ארצות ערב התהפכו והתפוצצו על עצמן - אך במרוקו לא נרשם כל ניסיון משמעותי לערער את יסודות השלטון או לפגוע במטיילים ובתיירים ישראלים. כשהגענו לשם, התלוו לקבוצת המטיילים שלנו (הוויזות מאושרות למשתתפים בטיולים קבוצתיים) כמה אנשי ביטחון, בלבוש אזרחי, בכל שיטוט ברחובות, בשווקים, בקאסבות, במסגדים ובבתי כנסת. הכל בשתיקה, בלי להתערב. נוכחותם של החשאיים האלה, בכל כיכר, ליד בנייני ציבור, קאסבות, מצודות, אתרי עתיקות ותיירות, בקבוצות של שלושה–ארבעה, במדים או בלבוש אזרחי, הייתה פסיבית, תמיד מתבוננים; בצניעות, ללא צל של איום. נוכחים–נפקדים. ממש לא הסיפור מימי הגנרל אופקיר, שר הפנים מזרה האימים של המלך חסן השני, מפרשת חיסול המנהיג האופוזיציונר בן ברקה בפריז, ב–1965, בסיוע זה או אחר של שירותי הביטחון הישראליים.



סגנון המשילות של השלטון הנוכחי הוא אחת הסיבות לכך שבמרוקו, מונרכיה חוקתית, כשהמלך מנהיג כמעט אבסולוטי, אך משכיל וליברל, אין ברחובות פחד, מתח ואלימות מתפרצת או כבושה ואין על פני השטח פעילות מוסלמית קיצונית. המרוקאים הם סונים רגועים, הדת והאמונה אינן הולמות שם בתופים, המדיניות מתונה, פרו–מערבית - וכוחות הביטחון החשאי עושים בסתר הכל כדי למנוע כל סיכון לממלכה ולשליטה.



מוחמד השישי, בן 52, ד"ר למשפטים מאוניברסיטת ניס בצרפת, שולט בממלכתו כבר 16 שנה, מאז מת אביו, חסן השני, מלך קשוח למדי, ששלט במשך 32 שנים. שניהם ממשיכים את שושלת המלוכה העלווית (ללא קשר לעלווים של אסד בסוריה), המולכת במרוקו כבר מאות שנים. מוחמד התיר את הרסן שכפה אביו על עמו והרחיב את סמכויות בית הנבחרים, חיזק את זכויות הנשים ופירק את האגף במשטרה החשאית שהיה אחראי לחקירות–פנים והיווה מקור לפחד בעיני הציבור. כאביו לפניו הוא שומר בקפידה על קהילת היהודים שנותרה בארצו ועל קשרים חצי–חשאיים עם ישראל. אנדרה אזולאי, יהודי יליד מרוקו ולשעבר בנקאי בכיר בצרפת, הוא יועץ כלכלי בכיר ומקורב של אביו ושלו, שסייע לו בפתיחת מרוקו לתיירות העולם, בהרחבת הסחר והייצוא, בהשקעות ובפיתוח. גם הקשרים עם ישראל התחזקו בזכותו.



מנגד, רבים הפרסומים על ההון שצבר הוד מלכותו והמיליונים שבזבז על עצמו ועל משפחתו, על מספר הארמונות העצום שלו ברחבי הממלכה, כשבכל ארמון עומד צוות המוכן בכל רגע לקבלת פני משפחת המלוכה (בכמה מההיכלות האלה, מספרים, לא ביקר מעודו).



למבקר מהחוץ נראית מרוקו רגועה, חביבה, מארחת טובה, עם רחובות ושווקים נקיים. האוכל המרוקאי (לא האוכל של רוב מלונות הפאר, אלא במסעדות טובות) הוא טוב, אך אינו עולה על רמת האוכל במסעדות מרוקאיות בישראל - וקוסקוס נהדר עם מָפרוּם, כמו זה של מלכה, שכנתנו ברמת גן (שהיא בכלל מתוניס), לא זכינו לטעום בערי מרוקו ובכפריה. אהבתי את השילוב המענג של מתוק, מלוח ומתובל בפסטייה, מאפה מבצק עלים דקיק העוטף מילוי בשר עוף קצוץ ומתובל, זרוּי באבקת סוכר, גם מרק הח'רירה (עדשים וירקות) וכמה מאכלי טאג'ין, ירקות ובשר בקדירת חרס סגורה, היו טובים.



בכל שנה, בעיקר באביב, מבקרות במרוקו מאות קבוצות מאורגנות מישראל. רבים מהמבקרים מהדור הראשון, השני והשלישי של עולי מרוקו בשנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת. להם זה טיול שורשים והתרפקות על זיכרונותיהם או זיכרונות הוריהם. רבים באים לפקוד קברי משפחה, להשתטח על קברי צדיקים או להשתתף בהילולות ובאזכרות לקדושים ורבנים.



בדרכנו מרבאט, הבירה, עצרנו בהרי הריף, ליד העיירה וואזאן. בכפר הסמוך התכוננו עשרות עולי רגל להילולה השנתית לזכרו של צדיק צנוע בשם ר' עמרם דוואן. דוואן, יליד ירושלים שהתגורר בחברון, נשלח ב–1763 על ידי קהילתו למרוקו, להקים ישיבה ולאסוף תרומות. הרב, צנוע ומסתגף, מת לפני כ–230 שנה וביקש להיקבר בלי מצבה וללא טקסי אבל. הוא נקבר בכפר אסאז'ן, תחת גל אבנים גדול, מתחת לעץ זית, שגדל עד עצם היום הזה. אף שביקש להצניע את חייו ומותו, עולים לקברו בכל שנה, בתאריך מותו, המוני יהודים מארצות שונות, להילולה.



הגענו לשם כמה שעות לפני. גל האבנים שעל מקום מנוחתו בער, פשוטו כמשמעו. חסידיו שפכו דלק והציתו את האבנים, כמנהג. מסביב לקבר התפללו בלחש נשים צעירות ומבוגרות. לא הרחק מהן חגגה קבוצת גברים בשתייה ובשירה. אחד מהם, סיפרו, צרפתי אמיד שנולד במרוקו, מהמממנים הקבועים של תחזוקת האתר ושל לילות ההילולה. ליד הקבר כרעה אישה צעירה, גם היא מצרפת, והצמידה את הטלפון הסלולרי לאבן בקצה הגל: "התקשרתי לאחותי, שביקשה לשוחח עם הצדיק", הסבירה.



התמונה חזרה כמעט בכל עיר ועיירה שביקרנו בהן - קזבלנקה, מרקש, מקנס, פס (כדאי לבקר שם בבית העלמין, "בית החיים" היהודי השמור, בן מאות השנים, עם אלפי מצבות צפופות), רבאט הבירה וטנז'ר (העיר שהייתה במלחמת העולם השנייה מרכז מזימות וריגול, פשוט משעממת. מקסימום אפשר לצפות מהטיילת בצוק גיברלטר, שבקצה ספרד האירופית ממול, ובהשתלבות של הים התיכון באוקיינוס האטלנטי, במרחק 13 ק"מ): המדריך, שומר מצוות, מוביל שוב בכל עיר את הקבוצה בין סמטאות העיר העתיקה לרובע או הגטו היהודי, ה"מלאח" (מלשון "מֶלַח", עבודות בזויות שהוטלו על יהודים בעבר, כמו להמליח גופות פושעים שנתלו, כדי לשמרן), שהיום אין בו יהודים, אך כתובות בעברית כ"בית כנסת" ושמות רבנים נשמרו על הקירות הישנים. תמיד יתגלה בית כנסת ישן וצנוע, שיהודי קשיש, כיפה על ראשו, שומר עליו, כמו שהיה בימיו הטובים, כשהמתפללים מילאו אותו. אתה נכנס לחדר הצר, רואה באפלולית העגמומית את ספרי התורה, ארון הקודש, הפרוכת, תמונות הצדיקים והרבנים וספסלי התפילה, משלשל כמה דירהאם (המטבע המרוקאי. כ–9.5 דירהאם בדולר) לקופסת התרומות ויוצא.



בקבוצה שלנו, 23 איש מישראל, רק מעטים באו לחפש שורשים או את מולדת הוריהם. עליזה ושאול, המרוקאים האותנטיים, אמרו שרק עוד אחד או שניים מהמשתתפים הם ממוצא מרוקאי. כל השאר באו, כמונו, טיילים או תיירים. חלקם לא ממש התעניין בשפע המידע המרתק שסיפק אלי המדריך והתרכז יותר בשופינג בשווקים ובחנויות המקומיות. לעתים, על חשבון זמנם של אלה שהקניות לא היו להם בעדיפות עליונה - אך כנראה שהדילים הקבועים בין המדריכים והחברות לבעלי החנויות והמפעלים בכל עיר, הפכו את הסיורים בבתי העסק לחלק אורגני מהטיול. אפשר לקנות חיקויי אופנה אירופית זולים או מלבושים מרוקאיים אותנטיים (היו כמה גלביות יפות, קפטַנים ומוצרי עור. מראה זכור: בחצר מתחת לחנות גדולה למוצרי עור בפֶס, בעשרות חביות ענק בצבעים שונים, בוססו בורסקאים עירומים–למחצה ולשו עורות בצבע, בידיהם וברגליהם).



השווקים במרוקו יפים, נקיים, ססגוניים, אך די צפויים. בכל מקום שבו עצר האוטובוס שלנו, ליד המלונות, באתרי עתיקות היסטוריים, לצד בתי כנסת עריריים, בכיכרות, בשווקים ואפילו באתרי המדבר הנידחים, המתינו לאורחים רוכלים ותגרנים יחפים, עם חגורות, מלבושים, תיקים, שעונים, עבודות עץ וחרס (כד הטאג'ין מאוד פופולרי במכירות).



מרקש, על שפת המדבר, מכונה "העיר האדומה", ונחשבת לעיר המעניינת, הצבעונית ומלאת החיוּת בכל מרוקו, ובעצם ל"מרוקו קטנה". שם גם הפשע האלים, ההפקרות בנהיגה והגניבות לא כל כך נשלטים. ביקור לילי זהיר (ללכת עם חברים בקבוצה, להתרחק מזרים הנדבקים אליך, לשמור על הפאוץ') בכיכר המרכזית של העיר, הג'אמא אל פאנאא, מגלה המונים מתגודדים בחשיכה, קבוצות–קבוצות, סביב מגידי עתידות, מנחשים וידעונים, פאקירים מקומיים עם נחשי קוברה המזדקפים בסליהם, קוסמים ולהטוטנים. כל אלה מציגים את יכולותיהם לאור פנסים ודורשים תשלום אם אתה מכוון אליהם מצלמה. בצד, עשרות דוכנים של בשר, דגים ופירות ים על אסכלות, עשן וניחוחות, וספסלים מלאים במאות סועדים.



במרקש תבקרו גם במתחם מינֶרה, מאגר מים גדול בלב העיר שהקים אחד המלכים, כדי לרכז ולאגור מים היורדים מהרי האטלס בבריכה גדולה ומרשימה, שמשקָה כ–20 אלף עצי זית בכרם סמוך. אחר כך תשוטטו במתחם באהיה, על שם אהובת השליט שהקים אותו, נסיך שחור עם הרמון של 14 נשים. זהו מתחם של גנים וארמונות ריקים, שכותליהם מכוסים במוזאיקה יפה ומדויקת. עם דלתות מחוטבות ומסוגננות. אמנות הפסיפס בקרמיקה, שנוצרה בעזרת נוסחאות אלגבראיות של הימים ההם, ובניית השערים והדלתות מעץ ומברזל הן ייחודיות ברמתן הגבוהה במרוקו.



העניין העיקרי במסע, לטעמי, הוא מחוץ לערים הגדולות. למשל, שׁוֹפְּשׁוּאִין, עיירה הררית יפהפייה, שבתיה תכולים–לבנים, נראית כיישוב מהאלפים של שווייץ, עם נחלים ומפלים קטנים. למשל, איפרַן, עיירת נופש במורדות האטלס, בגובה 600 מ', שבנו הצרפתים ושהמרוקאים שומרים על צביונה, שלוותה וניקיונה ושנראית כעיירת הרים אירופית אריסטוקרטית. למשל, אגאדיר, עיר הנופש והבילויים הנודעת בעולם, שלחוף האוקיינוס האטלנטי. ביומנו הראשון שם היה קשה ליהנות מאגאדיר, בשל גל חום בגובה 45 מעלות שהציף אותך, כשיצאת מהאוטובוס הממוזג או מהמלון.



לאגאדיר שוק מקורה ענק, שמזכיר קצת את הבזאר באיסטנבול. עשרות חנויות תבלינים, פירות וירקות, מוצרי עור, בגדים, עוגות, פיצוחים ועוד. המוכרים שם, פסיכולוגים אחד–אחד, מזהים את הישראלים ופונים אליהם בעברית וגם רודפים אחריהם, בלי להציק. ליד שערי השוק ריחות טיגון וצלייה: מתיישבים ליד דוכן, מבקשים מהמלצר–שף להחליף את השמן במחבת ומקבלים ערימות גדולות וריחניות של קלמארי ושרימפס מטוגנים, מהמדגה של הבוקר, עם פיתות מרוקאיות טריות ושני רטבים אדומים, חריפים וחמים. טעים ופשוט. 100 דירהאם, כ־40 שקל, לזוג.



כשיוצאים מאגאדיר, עולים בגבעות שמכוסות בעצי ארגן, אחד ממקורות הייצוא החשובים של מרוקו. העצים הקוצניים, גידול טבעי של דורות, לא נטיעות, עמוסים בפירות לא בשלים, גודלם כגודל זית גדול. עזים שרועות בשטח מטפסות על העצים וזוללות את הפירות. האיכרים אוספים את הפירות אחרי שנשרו וקליפתם התייבשה ומוכרים אותם לבתי בד, שבהם מקלפים את הפרי, מפצחים את הגלעינים, ואת הלוז שבתוכם טוחנים ומפיקים ממנו את נוזל הארגן, שמשמש להכנת שמנים, משחות, קרמים וסבונים קוסמטיים וגם למאכל. אומרים שהארגן מסייע בגידול השיער ובחיזוקו וטוב לעיסוי עור, לריפוי כוויות וכיוצא באלה מדווים. מחיריו בשטח, במרוקו, נמוכים בערך בשני שלישים ממחיריו בחנויות בארץ. ביקרנו (בטח עוד עסקה קבועה) במתחם קטן ובודד באמצע ההרים שבו פועל קואופרטיב של נשים מקומיות, המייצרות מוצרי ארגן מהקילוף ועד הקילוח, בשיטות ידניות, גאות במעשי ידיהן ובעצמאותן.



ממשיכים בדרך ההרים ואחרי שדות ירוקים ועדרי כבשים, עוצרים ביער נפלא של ארזים יפים, עבי גזעים וגבוהים, שביניהם משוטטים קופים המשחרים למזון. לאט־לאט מתחיל המדבר להשתלט על הנוף, ואחרי העיר מידלט אנחנו עוברים במנהרה קצרה שכמו מבדילה בין מרוקו עצמה לחלק המדברי שלה בסהרה, סמוך לגבולה עם אלז'יר (למרוקו יש עוד חלקים בסהרה, פעם היו בסהרה הספרדית, אך חזרו אליה אחרי מלחמה קצרה בסוף שנות ה–50). עוברים ליד מחנות צבא וטנקים, כי באלז'יר השכנה יש חבורות עוינות של מוסלמים קיצונים, והצבא המרוקאי שומר על גבולותיו מהם.



והנה המדבר הגדול מתגלה, בצפון סהרה: יש לו יופי מיוחד וכללי חיים מיוחדים. הישימון מוקף בהרי האטלס. אתה נוסע בו שעות, ושום דבר אינו קורה - ופתאום צצים לצדי האוטובוס כפרים מלבני חימר, בצבעי חום–כתום, בסגנון בנייה מדברי, והבתים כמצודות קטנות בין חומות. זו המשמעות האמיתית של השם "קסבה".



הכפרים יושבים בשולי עמקים ירוקים, נאות מדבר שבהם זורמים נחלים וגדלים אינסוף עצי תמר ועצי פירות נשירים, לעתים לאורך דרך של קילומטרים. אחר כך, באותו פתע - שוב ישימון והרים ושמש לוהטת. כך בקניון הטוּדְרָה (עם הכפר המככב בשירם של סובול ושלמה בר) - וכך (במחווה–הפתעה של המדריך) בעיירה סקורה, שבה נולד שאול, חברנו למסע. משפחתו חיה שם בעוני חמישה דורות, עד שמצאו אותה שליחי העלייה, לאחר קום המדינה והביאו אותה לקזבלנקה, כדי להתכונן לעלייה לארץ. שאול, שמדבר ערבית מרוקאית, לא מסתיר את התרגשותו הרבה בשיחות עם כמה מתושבי המקום (בסוף המסע, בקזבלנקה, יבקרו שאול ועליזה אשתו בשכונות שבהן גדלו ולמדו כילדים). הוא אומר, שבתיאור חיי הדורות במרוקו, לא מתאים המושג "עוני", במשמעותו המערבית. היה קושי גדול, שנבע מתנאי הסביבה ומהמצב העולמי, אומר שאול, אך גם בעבר וגם בהווה,לא ראינו זוהמה, ילדים זבי חוטם או מזי רעב. היו חיי קהילה עשירים, אנשים עבדו למחייתם, צורכים מעט ובסיסי, והתא המשפחתי הרחב היה בסיס איתן לסיוע ותמיכה.



"אחרי העלייה לארץ", מספר שאול, "אמא שלי, זיכרונה לברכה, הייתה מברכת בכל יום את המדינה ומודה שזכתה לעלות ולחיות בה". נשמע כמו פרסום תעמולתי משנות ה־50 - אבל הכרת התודה הייתה אמת לאמיתה.



בעיירה המדברית וואזאראט, עם מלון יפה (חיצונית. גרוע בתחזוקה ובאירוח) בסגנון המדברי ובצבע החימר, יש גם שדה תעופה קטן. חלק מקיומם של העיירה ותושביה הוא בהיותם מרכז עולמי לצילום סרטי ראווה, זה עשרות שנים, בגלל הנוף, הבנייה, התושבים והאור. בעיירה, במדבריותיה ובאולפנים שנבנו בסמוך, צולמו קטעי רקע, מלחמות וסצינות המונים לסרטי ענק, כמו "עשרת הדיברות" ו"גלדיאטור".



במדבר מבקרים ביישוב שבו מגדלים זעפרן, שעוד לא הגיעה עונת פריחתו (מפרח הכרכום, ממשפחת האירוסים, מורידים שלוש "צלקות"). המדריך מזהיר שלא לקנות זעפרן בכפר, כי המוכרים מזייפים אותו עם שיער של קלחי תירס במקום האבקנים ומוסיפים רטיבות להגדלת המשקל. מחיר שני גרם של זעפרן (בחנות "1,000 התבלינים" במרקש, שמוכריה מדברים עברית) הוא כ–100 שקל, עם התחייבות לטוהרו. אומרים כי בארץ מחירו כפול או משולש ואין כל ביטחון שהוא טהור.



בחזרה בבית, עם חוויות, זיכרונות, תמונות וטעמים, קצת שורשים ומורשת תרבותית שלנו–לא–שלנו - ועם ארבעה גרם של התבלין היקר בעולם, שעוד לא החלטנו אם להוסיף אותו לתבשילי קדירה או למרקים, או לשמור עליו לנצח, כעל יין ישן ויקר ארבעה קראט (התשובה: זה לא ביבי–נצחיהו. כולה זעפרן. חיי המדף שלו עד ארבע שנים).