1. דוח המועצה לזכויות האדם של האו"ם על צוק איתן שפורסם השבוע מתקבל באדישות מסוימת ברחבי העולם, ולא בכדי. "כן השיגור" של הוועדה מתהדר אומנם בלוגו של האו"ם, אולם מדובר במועצה של קומץ מדינות עולם שלישי שבינן לבין זכויות אדם אין דבר וחצי דבר. מדינות נאורות ודמוקרטיות לרוב אינן חברות במועצה, שכבר שנים פועלת נגד ישראל. ממשלים, כלי תקשורת וארגונים בעולם זוכרים כיצד השופט ריצ'רד גולדסטון, שחתם על דוח דומה של הוועדה אחרי עופרת יצוקה, חזר בו מכל מסקנותיו במאמר שפרסם ב"ניו יורק טיימס", ושגם וויליאם שאבס, שמונה תחילה לעמוד בראש ועדת צוק איתן, נאלץ להתפטר לאחר שנחשפו עמדותיו האנטי־ישראליות.



זאת ועוד, ממשלות ברחבי העולם מיטיבות להבין משנה לשנה את ההשפעה ההרסנית של ארגוני הטרור האסלאמיסטיים נתמכי איראן, שגדלים אומנם במזרח התיכון אך עוסקים ביצוא של אידיאולוגיה, הסתה וטרור למערב. הדאגה שמעוררים אלפי הצעירים מאירופה שהצטרפו לדאע"ש ועתידים "לחזור הביתה" מדירה שינה מעיניהם של קברניטי המודיעין והביטחון במערב אירופה. לפיכך ניסתה הוועדה לרכך את הדוח ולאזנו בביקורת מסוימת על חמאס. ההצלחה לפי שעה מוגבלת.



עם זאת, ישראל אינה רשאית להתעודד מהמציאות כל עוד מצפים ממנה ליותר (ובצדק) בכל הקשור למוסר לחימה ולבדיקה של חריגות. במקרה כזה אסור לצה"ל לעשות לעצמו הנחות כלשהן, ועל הפצ"ר והמפקדים לעשות את ההבחנה בין תפקוד בזמן לחימה במצב של סכנת חיים באזור רווי אוכלוסייה, לבין עבירות של שימוש שלילי, מכוון ולא לגיטימי בנשק ובכוח.



זה בוודאי לא קל לפצ"ר, לרמטכ"ל ולמפקדים. סיפרו לי השבוע על קצין בדרגת אל"מ המשרת בפיקוד הדרום, אשר הקדיש לצה"ל שנים רבות כלוחם וכמפקד, וכיום סופר את הימים עד לשחרורו בעוד כמה שבועות. אותו קצין, ביחד עם פקודיו, מתמודד במקביל לתפקידו ולאחריות שעל כתפיו עם לא פחות משלוש חקירות פליליות של מצ"ח בעקבות צוק איתן. גם מצב זה הוא בלתי נסבל ומשדר מסר שלילי למפקדים וללוחמים. החוכמה היא למצוא את אותו שביל זהב בין חובתנו לביטחון לבין חובתנו למוסר בלחימה, בשדה הקרב המסובך ומורכב.



השבוע סיפרתי בראיון לגלי צה"ל כי מאז עופרת יצוקה שינה צה"ל את הכללים והתאים אותם למציאות החדשה של שדה המערכה. במדרג (מילה קשה בהקשר זה) נמצאים במקום הראשון אזרחינו, במקום השני לוחמינו, במקום השלישי אזרחי הצד השני ובמקום הרביעי המחבלים של חמאס (או חיזבאללה). זה לא היה כך בעבר. חמאס התרגל שאם שלושה מג"דים שלו נוסעים לישיבת תכנון פיגועים ברכב ומושיבים אישה עם תינוק ליד החלון הקדמי - הרכב מוגן ומובטח על ידי המוסר היהודי. כבר לא. הכללים השתנו. זה קשה וכואב אבל זהו המצב (כמובן נתון בכל עת לשיקול דעת).



חמאס התרגל עוד שאנחנו מזהירים, מטלפנים, נוקשים בגג, כורזים ואחר כך פורצים לבית (ושם ממתינים לכוחותינו אנשי חמאס). כיום "רק" מתקשרים, מטילים כרוזים, נוקשים בגג וכורזים, ואחרי שעשו הכל כדי שהתושבים ייצאו מבית שבו פועל מתקן או מחסן לטילים וכו' - יורים פגז. אחר כך באים הדוחות.



2. מעניין לעניין כמעט באותו עניין: חטיבת כפיר, הגדולה בחטיבות החי"ר של צה"ל, חוגגת עשור להיווסדה. המורשת טרם התגבשה, ההילה כמעט אינה קיימת, ולא בכדי. זוהי החטיבה שאזרחי ישראל ככלל שומרים על זכותם "שלא לדעת".



חטיבת כפיר פרוסה מעמק יזרעאל ושיפולי הגלבוע בואכה ג'נין ועד לדרום הר חברון, וידיהם של מפקדיה ולוחמיה טבולות עמוק בכיבוש ובהתמודדות עם טרור, הפרות סדר וחיכוך יומיומי עם אוכלוסייה ללא תקווה, מוקפת גדרות, בטונדות וכבישים עוקפים. במציאות שבה אין תהליך מדיני, החטיבה מאפשרת לאזרחי ישראל לחיות בביטחון סביר ובשקט (וגם ביכולת להגיף את התריס ולהתעלם מהמציאות).



התקשורת מבליטה בדרך כלל את החטיבה בדיווחים על אירועים שליליים, בתקלות, בעבירות מוסר ובתחקירים ופחות בהצלחות ובקשיים של בני 18 להתמודד פיזית, נפשית ומנטלית עם האתגרים המורכבים. כבר אינני דובר צה"ל, אבל אני מכיר היטב את המורכבות ואת תרומת החטיבה לביטחון, ובמלאת לה עשור אני מבקש להביע הערכה ותודה ללוחמים עם הכומתה המנומרת, ולהביע תקווה כי בעתיד הלא רחוק תשתנה המציאות ותבוטל החטיבה, או שתעבור לשרת בגבולות אחרים.



3. בנקל, בעקבות מעשה או התבטאות מיותרת של קברניט, עלולה ממשלת ישראל להקים עליה את בני העדה הדרוזית, שנאמנותם לישראל מאז קרב רמת יוחנן ב־1949 ועד היום איננה מוטלת בספק. זהו המיעוט עם אחוזי הגיוס הגבוהים ביותר ועם החלקות הגדולות ביותר בבתי הקברות הצבאיים.



ממשלת ישראל ואזרחיה, שלבם יוצא ומטוסיהם ממריאים אל כל מצוקה של קהילה יהודית כלשהי ברחבי העולם ובצדק, צריכים להבין ללבם של הדרוזים, שבני עדתם בסוריה מצויים במצוקה, בלי לסבך את עצמנו בתוך הסבך הסורי ומבלי להתערב בלחימה. ישראל יודעת לעשות זאת בדרכים מיוחדות וסמויות ועשתה זאת גם בעבר בכורדיסטן, בלבנון ובמקומות נוספים.



בעיקר יש צורך לעשות שני דברים בדחיפות: למצות את החקירה ולהעמיד לדין את מבצעי הלינץ' בגולן, ולהזרים תקציבים ותמיכות לכפרי הדרוזים בכרמל ובגליל, הסובלים עדיין מהזנחה ביחס ליישובים היהודיים. משרד הביטחון וצה"ל צריכים להוביל את המשימה ולתת עדיפות לדיור, להשכלה ולתעסוקה ההוגנת לחיילים הדרוזים המשוחררים. ויפה שעה אחת קודם.



4. ניר מאיר מקבוצת שילר (קיבוץ קטן ולא ממותג בפאתי רחובות) נבחר השבוע לתפקיד המזכ"ל של התנועה הקיבוצית. כעוף החול קמה התנועה אט־אט מהמשברים הקשים, הכלכליים, החברתיים והדמוגרפיים שפקדו אותה בשני העשורים האחרונים, וחוזרת להיות קהילה גדולה, תוססת ורלוונטית, אך עוד ארוכה הדרך.



למאיר משימות מורכבות ורגישות, וחברי הקיבוצים יבחנו אותו ביישומן: הסדר הוגן עם המדינה בנושא זכויות חברי הקיבוצים בקרקע, הסדרי פנסיה לחברים ותיקים, שיפור מעמד החקלאות והחקלאים, המשך תנופת הקליטה והחזרת הבנים אל הקיבוצים המתחדשים, שימור הערך של העזרה ההדדית בין הקיבוצים באופן מושכל ורלוונטי, יצירת אפיקי יזמות ותעסוקה לדור השלישי, הסבת מפעלים מסורתיים למפעלי הייטק ולמפעלים עתירי טכנולוגיה והירתמות התנועה הקיבוצית, יישוביה, קרקעותיה ומשאביה לסייע למדינת ישראל באתגרי הדיור, בחיזוק הנגב והגליל ובעידוד חברי וחברות הקיבוץ לשירות קבע ארוך בצה"ל ולהשתלבות במנגנון השירות הציבורי, במשק ובכלכלה. הרבה עבודה. בהצלחה.