יש רגעים מכוננים בחיינו, כמו למשל רצח רבין או האליפות ההיסטורית של הפועל חיפה, שלעולם לא תשכח איפה היית ומה עשית בעת שנשמע בהם משק כנפי ההיסטוריה. ובכן, גם את הרגע הזה, כמדומני - לא אשכח לעולם - ולא רק מפני שהוא אירע רק בשבוע שעבר: מישהו נתן לי לקרוא איזה מסרון בנייד שלו, ואחרי שביצעתי כפיפות ופשיטות של היד האוחזת במכשיר במטרה לרכז את כל רסיסי האותיות למקום אחד, ריחמה עלי מישהי, הסירה את משקפי הקריאה מקצה אפה והניחה אותם על חוטמי - קצת מעבר למשקפי הראייה שאני מרכיב בימים כתיקונם.
מה אומר לכם? מאז שהתגלה מאגר ״לוויתן״ לא התרגשתי ככה: האותיות הקטנות שריצדו להן על המסך הקטן וגרמו לי לצמצם את עיני באופן שהקנה להן מראה אקזוטי משהו, התלכדו להן לפתע לכדי משפטים ברורים. ככה בטח הרגיש מי שפיצח את הכתוב באבן הרוזטה או בצופן האניגמה, רק שהפעם לא מדובר על אבנים מחורבנות בנות אלפי שנים או על זוטות כגון הכרעת מלחמת העולם השנייה, אלא על עניין חשוב בהרבה - העיניים שלי!
הנה סקירה היסטורית קצרה הכוללת, לטובת המעריצות, פרטי טריוויה שעד כה נותרו על רצפת חדר העריכה. בניגוד לילדים שנזקקו למשקפיים עוד משנותיהם הראשונות, הרי שהגבר הנאה שתמונתו מתנוססת בצד שמאל של העמוד, לא ידע שהוא כזה: זה היה מעט לפני הגיוס לצבא, כשהוחלט להוציא לכל הבנים בגרעין הנח״ל רישיון נהיגה בטרקטור (במבט לאחור, זה היה די שוביניסטי. להגנתה של התנועה הקיבוצית המאוחדת אומר שהשנה הייתה 1986).
האופטומטריסט הנייד חשב בהתחלה שאני עובד עליו - ואז הפנה אותי לבדיקה מעמיקה יותר שבה התברר שיש לי שילוב בין מספר לצילינדר שיכול להסביר את הישגי הדלים בתיכון ושמתבטא בסוג של עיוות ראייה שגרם לי לראות את רוב האובייקטים בעולמנו צרים וגבוהים יותר ממה שהם במציאות. זה היה אחד הרגעים המכוננים בחיי, פחות בשל המשקפיים שנדרשתי להם - שדווקא שיוו לי ארשת אינטליגנטית ומטעה, ויותר מפני שבבת אחת הושלכתי מעולם שבו התהלכו נשים תמירות ודקיקות כדוגמניות, לעולמה הקסום של ה״דבה״ הישראלית המצויה.
בשנים הראשונות עוד נהגתי לבגוד כהוגן בזוגיות עם הזגוגיות והסרתי אותן לימים שלמים, אבל בסוף נכנעתי. רק פעם אחת מאז, לפני למעלה מעשור, בחנתי ברצינות את האפשרות להסיר את המשקפיים בלייזר, אבל בשיטות שהיו נהוגות אז, הובהר לי שבגלל השילוב בין מספר לצילינדר, איאלץ לנתח עין אחת תחילה, להמתין כחודש בעודי מרכיב משקפיים בעלי עדשה לעין אחת, ואז לנתח גם את העין השנייה, אינפורמציה שגרמה לי לצאת מהקליניקה ולא לחזור עוד, תוך שאני משלים בעצב עם העובדה שלעולם לא ארכיב עוד את הפריט הקולי שנקרא "משקפי שמש״.
אלא שהפעם זה שונה: אחרי גיל 40, סיגר אולי חוזר להיות רק סיגר, אבל משקפיים לעולם לא יהיו רק משקפיים. אני לא מדבר רק על עדשת ה"מולטיפוקל", שם שנשמע כמו הר געש באמריקה הדרומית, אבל למעשה כמוהו כ"גטקעס", כלומר משהו שרק קשישים נוטים להשתמש בו, אלא על העובדה שהגוף מתחיל, איך שלא נסתכל על זה, לחשב את קצו לאחור.
את הירידה בכושר הגופני הטבעי יכולתי להדחיק מאחורי העובדה שלמרות ממדי הנדיבים אני רץ למרחק של כעשרה קילומטרים לפחות שלוש פעמים בשבוע (אומנם לאט, בחדר הכושר ועם מזגן וטלוויזיה, אבל רץ!). את הצורך בשנת צהריים המקדימה בילוי בערב תירצתי כאחריות לעבודה שמצפה לי בבוקר שלמחרת, גם עקירה של שתי שיניים, בשנה האחרונה לבדה, וקביעת שתלים תחתן, הצלחתי להדחיק ו... עכשיו משקפי הקריאה האלה - מי צריך אותם בכלל? האם מישהו מכם, קוראי הנכבדים, חש שמרבית הרשימות לטור הזה נכתבו ממרחק ביטחון של כמטר ביני לבין צג המחשב, כנראה בגלל טשטוש הראייה לטווח הקצר?
אם כן, חברים, זה שיר פרידה: אני הולך ונאסף, בחלקים, אל אבותי: זיפי זקני הלבינו, שתיים משיני נעקרו, עיני כהו ואוזני נאטמו, בעיקר בגלל העובדה שהן נחושות לפצות אותי על הידלדלות בלוריתי בשערות שהן מצמיחות מטעמן. לכן בשבועות האחרונים, בעוד שאתם עסוקים באורן חזן, במירי רגב, בחרם האירופי ובאליפות המדינה בכדורסל, אני ישבתי לי לבד בחושך, כמנהג העדה, וביכיתי את עלומי האבודים.
אני לא מבקש שתשתתפו בצערי על מותי בטרם עת, אלא רק תגלו הבנה לקשיש הנרגן שהפכתי להיות - ואם תיתקלו בי ברחוב, בבקשה אל תשליכו כדור טניס לכלב הנחייה שלי, אף על פי שלרוץ, כאמור, אני עדיין מסוגל.