קראו לו ארז והוא ניגן בצ'לו. ארז הוא לחלוטין שם בדוי של אדם אמיתי לגמרי, שהיה פעם, מאוד מזמן, חלק מחיי. תמיד רציתי ללמוד לנגן בצ'לו, ומאוד לא רציתי לצאת לדייט עם ארז, שחבר משותף החליט לשדך בינינו. "ארז לא בשבילי", אמרתי לו מיד כששמעתי שגם הוא מתעסק בצורה זו או אחרת באמנות, "אני מעדיפה אנשים עם רגליים על הקרקע", שכנעתי את עצמי, "ורצוי שיהיו בני מזל גדי או שור". 

אני לא מאמינה גדולה באסטרולוגיה, אבל למדתי לאורך השנים שעם גדיים ושוורים ממין זכר יש לי כימיה בלתי מוסברת על כל המשתמע מכך. כן, רק גדי או שור, וזו לנצח תהיה זוגיות מוצלחת במיוחד. ארז נולד על קו התפר בין שור לתאומים, לכן נתתי לו בכל זאת ליהנות מהספק. הוא גם ניגן בצ'לו בצורה וירטואוזית למדי, ואני מודה שבפעמים הראשונות כשיצאתי איתו, רציתי בעיקר לחזות מקרוב בכלי הנגינה, שכל חיי רציתי לחבק עם יד אחת על המיתרים, ועם היד השנייה על הקשת.
בגיל 8 חשבו שאני עילוי מוזיקלי ושלחו אותי עם אבא שלי לבחינות בקונסרבטוריון "צמרת" בחולון, שנחשב בזמנו למקבילה המוזיקלית ל"תהילה" של שנות ה-80.

"אז באיזה כלי את רוצה לנגן?", שאלה אותי נחמה, מנהלת המקום. "בצ'לו", עניתי בשקט ומיד נלקחתי יחד עם אבי, שחריצי דאגה קלים הופיעו לו בין העיניים. כיסא מסתובב, מעמד לתווים וצ'לו קטן, כשמאחוריו מסתתרת ילדה בת 8, שגודלה מתחת לאחוזון. "אני חוששת שהידיים שלך קצרות מדי", אמרה לי נחמה, ובן רגע ובמשפט אחד חד ניפצה את החלום הגדול של חיי. אחר כך היא שכנעה אותי לגשת לחדר עם כלי הנשיפה. 
"היא אסתמטית", אמר לה אבא שלי, כשלא הצלחתי להפיק ולו צליל אחד מחליל הצד, גם לא מהחצוצרה ובטח שלא מהקלרנית. "אולי מנדולינה!", קפצה נחמה בהתלהבות, אבל זו הייתה כבדה מדי ולחצה לי על הבטן. גם הגיטרה הקלאסית. לכיסא התופים לא הצלחתי אפילו לטפס. "אני מצטערת, אתם תיאלצו להסתפק, כמו כולם, בפסנתר. היא עדיין יכולה להצליח כפסנתרנית", ניסתה נחמה לנחם אותי דרך פנייה עקיפה לאבי, שהתחיל לחשב איך לעזאזל מספרים לאמא שמכניסים עוד רהיט עצום הביתה. 
אמא דווקא שמחה, ובמשך שנים ניגנתי על קלידים וחלמתי על צ'לו. "הנה, תראי, דרוש פסנתרן", היו הורי מראים לי מודעות אקראיות על עצים, ולו רק כדי לנחם אותי, שאף פעם אף אחד לא דורש מישהו שמנגן בצ'לו.
אלא שבחלומותי הייתי צ'לנית, וראיתי את עצמי יושבת על במה בשמלה אדומה, מחבקת צ'לו בין הרגליים ומנגנת את הסונטה לצ'לו של רחמנינוב עם מאוורר שמעיף את שערי ברוח. בסופו של דבר, נטשתי את הנגינה ועברתי להגשים חלומות אחרים. שנים מאוחר יותר, כשמצאתי את עצמי על בימת התיאטרון, הייתי מציצה בתזמורת שישבה למטה ומביטה בקנאה על הצ'לניות. מדי פעם בהפסקות הייתי יורדת מהבמה ומבקשת מאחת מהן "לגעת בצ'לו". הן תמיד הסכימו, אולי כי צ'לו בתיאטרון הוא גם כך רכוש ציבורי.
ואז פגשתי את ארז, שחלום חייו היה לנגן בצ'לו, אבל הוא החליט שפסנתר יהיה המקצוע שלו בחיים. סוניה, כך קראו לצ'לו שלו, הגיעה אליו בגיל 10, ומדי פעם הוא היה מוציא אותה מהארון המאובק ומנגן בה להנאתו. סוניה אף פעם לא הייתה זקוקה לכוונון, ומתברר שמערכת היחסים בינה לבין ארז הייתה עמוקה כל כך, עד שכשמישהו זר היה נוגע בה, היא הייתה משמיעה צליל צורם. סוניה לא אהבה אותי. בכל פעם שניסיתי לנגן בה היא החליקה לי מבין הרגליים. 
חוסר הסבלנות של ארז, שנבע מתאריך הלידה שלו שעמד על קו התפר של מזל תאומים, התנגש ככל הנראה, עם חוסר הסבלנות שלי, כשניסיתי להפיק צליל ללא הצלחה. עם וללא כל קשר לסוניה, המאהבת שגרה אצלו בדירה, החלטנו אחרי כמה חודשים להיפרד כידידים.
לפני כמה ימים צעדתי באטיות ברחוב אבן גבירול, עם רגל חבושה בפלסטרים בשל פציעה מטופשת. מותשת מהחום ומיואשת ממשככי הכאבים שלא עוזרים. 

רגע לפני שנשברתי לגמרי, שמעתי צליל של צ'לו בוקע מאחת הכניסות של גן העיר. זו הייתה הסונטה צ'לו של רחמנינוב. היא נוגנה במלואה, בלי שהצ'לנית הביטה פעם אחת בתווים. נתתי לה שטר ירוק של 20 או של 50 שקל (אני כבר לא מבדילה בין השניים) וחזרתי הביתה עם החלטה להוסיף לרשימת הקניות השאפתנית שלי, אחרי הפטפון, גם את הצ'לו. אני בטוחה שלא אקרא לו סוניה, אבל אולי אקרא לו ארז.