ביום שני השבוע קיבלתי קריזה, ואם הייתי בכושר של פעם הייתי זורק מהיד את שקיות הניילון עם המצרכים שקניתי, רץ אחרי רוכב אופניים ומכסח לו את הצורה מתוך ידיעה שאני אצטרך לתת על כך את הדין. 
 
מעשה שהיה כך היה: אני ממתין באי תנועה בארלוזורוב בתל אביב (פינת ויצמן) שיתחלף האור ברמזור להולכי הרגל לירוק, כשהוא מתחלף אני פוסע באטיות במעבר החצייה, בכל יד אוחז שתי שקיות ניילון מלאות מצרכים. כשכמעט הגעתי למדרכה, הגיע בספיד רוכב אופניים חשמליים וחתך אותי, תוך שהוא צועק “הלו הלו". חששתי שהוא יתנגש בי והרמתי את יד ימין עם השקיות, אחת מהן נקרעה והמצרכים נשפכו אל הכביש. עמדתי חסר אונים, רותח מזעם. הבן זונה עבר באדום, לא עצר בפס עצירה, ואני בטוח שאין לו רישיון וביטוח למקרה שיפגע במישהו. 
 
הוא אחד מתוך הרבה אלפים שהפכו להיות רוצחי מדרכות וכבישים. מערכת אכיפת החוק והמחוקקים המחורבנים אינם מצליחים להשתלט עליהם, והם הופכים את חיי האזרחים הולכי הרגל לסיוט. גם נהגים, ובעיקר נהגים של כלי רכב ציבוריים, מקללים אותם, משום שהם מתחרעים על הכביש, פורצים בפתאומיות מהמדרכות לכביש ורוכבים נגד כיוון התנועה. חלקם אף סבורים שהם בכלל לוליינים בקרקס ועושים סלאלומים בין מכוניות כשהם מסכנים את הנהגים שעלולים לפגוע בהם ולהסתבך שלא באשמתם.
 

בתחילת השבוע הוגש כתב אישום (סוף־סוף) על ידי פרקליטות מחוז דרום נגד מניאק צעיר שדרס באופניו החשמליים זקנה הולכת רגל שצעדה על המדרכה. הזקנה נפצעה והועברה לבית חולים ברזילי באשקלון לאשפוז. המניאק נמלט והפקיר אותה שכובה פצועה על המדרכה. 
 
בגלל הטירוף על המדרכה, אני מתייחס בעיקר לקטע המדרכה ברחוב ויצמן בין ארלוזרוב לבין בית החולים איכילוב. אני רואה מדי יום בצהריים, כשאני בא לשתות קפה ב"בית לחם" שבפינה, את החוליגנים המשתוללים, ולא מדובר רק על רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים למיניהם. לאחרונה ישנם גם מעין כלים עם גלגלים ענקיים שתופסים חצי מדרכה כשהם חולפים ביעף ומפחידים אמהות לילדים וקשישים המלווים על ידי פיליפיניות מסורות, וישנם גם אופנוענים מקצרי דרך שמחליטים, בהיעדר אכיפת חוק, שלא כדאי להמתין עד להתחלפות האור ברמזור והם מקפיצים את האופנוע על המדרכה ודופקים רייס תוך כדי לחיצה ממושכת על הצופר או בצעקות. 
 
אני יושב ומביט, והופך נרגן וכעוס, ומאבד את אפקט הכדור נגד לחץ דם גבוה ומקלל את עצמי על כך שאין לי האומץ לעמוד עם מחבט ולהוריד אותם זה אחר זה במכת בייסבול מדויקת. אין משטרה, אין אכיפה, אין פקחים, וגם אם יהיו אין להם סמכויות, כי המחוקקים עדיין לא הזיזו את התחת שלהם. תשאלו כל מנהל חדר מיון בכל בית חולים ובפרט בערים הגדולות, והוא יאמר לכם אותו דבר: העלייה במספר הנפגעים היא במאות אחוזים. 
בזמן שאני כותב את הטור אני נתקל בעוד ידיעה: ילד בן 6 נדרס על ידי רוכב על אופניים חשמליים. הוא נפצע בעיניו ובראשו. במקביל, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מפרסמת שבשנתיים האחרונות המספרים מראים כך: 400 פצועים, 40 פצועים באורח קשה, שלושה הרוגים. 
עכשיו, כשהחל החופש הגדול, חזרה לה עונת הנבלות בחופי הרחצה, אנשי השופוני עם הטרקטורונים ועם רכבי ה־4X4 עושים חראקות ונסיעות אקסטרים בין המתרחצים והנופשים שבאו לחפש שלווה בחופים. לא רק שהם מסכנים את חיי הנופשים, הם גם דופקים להם את המוח, כי חלקם שמים מוזיקה בפול ווליום, והלהיט האחרון הוא השיר המזורגג שייצג את ישראל באירוויזיון. 
 
אם ניצלתם מהשתוללות כלי הרכב על החוף, הרי שישנם חופים שאליהם מגיעים מאי שם רוכבי סוסים שבהשראת המערבונים משחקים אותה קאובויים ומתחרעים בדהירה פראית בין המתרחצים, וצריך לחכות לאסון הראשון כדי שפלצני החוק יזיזו את עכוזם המדושן ויחשבו איך פותרים את הבעיה שמסכנת את שלום הציבור.
 
אני חוזר לרגע לצומת הרחובות הסואן ארלוזורוב־ויצמן, שם לא ראיתי מעולם שוטרים אוכפי חוק. אני מוכן לעמוד עם כל מחוקק שירצה על אי התנועה ולהראות לו שסטטיסטית כל נהג רביעי נוהג תוך כדי החזקת פלצפון בידו, מדבר או מסמס או קורא הודעות. אני אראה לו שבמשך שעה נצפה בלפחות 20 נהגים העוברים באור אדום מלא, ו־30־40 שנכנסים לצומת בפראות בלי להתחשב בקו העצירה ובמעבר החצייה.
 
בסוף השבוע האחרון עשיתי סיבוב לילי קצר, חלקו באלנבי, חלקו בשדרות רוטשילד, ובהמשך ברחוב אבן גבירול מדרום לצפון עד שדרות דוד המלך. אני לא יודע מה בדיוק לשון החוק לגבי בני נוער ששותים אלכוהול ברחוב. עשרות אם לא מאות, ואני לא מגזים, עוברים ברוטשילד הלוך וחזור עם בקבוקי בירה או עם בקבוקי וודקה וערק שנמסרים מיד ליד. לא שוטרים, לא בלשים ולא בטיח. בעלי עיניים חדות יראו נהגים צעירים נוהגים בפראות, חלקם אוחז ביד פלצפון או בקבוק בירה, והמוזיקה בווליום מפוצץ מוח שבטוח לא גורם להם להתרכז בנהיגה ומסביר אולי את פשר הזיגזגים שהנהג עושה על הכביש.
שלום לך מר דנינו, מפכ"ל המשטרה הפורש. גם אם יעלו את מספר אירועי הפרידה שלך מכמה עשרות לכמה מאות או אלפים, זה לא ישנה את העובדה שתקופת כהונתך לא תיזכר כמו תקופתו של ג'וליאני. לא “ניקית" את הרחובות, לא הורדת את “רוצחי הכבישים" ואת כלי הרצח שלהם מהשטח, הסמים נזילים בכל פינת רחוב, פיצוצייה או מועדון לילה. היריות והפיצוצים במסגרת מלחמות העולם התחתון לא נפסקו לרגע, הפשיעה במגזר הערבי בעקומת עלייה, ואין מושיע. מאות פדופילים, חלקם מורשעים וחלקם לא מדווחים (במגזר החרדי) ממשיכים לבצע פשעים מזוויעים. בינתיים הח"ככים בבית המחוקקים עדיין לא השכילו להבין שרק באמצעות חוק סירוס כימי נגד פדופילים חסרי תקנה יהיה אפשר לעצור את המגיפה העוברת על ארץ הקודש ופוגעת פגיעה אנושה בילדים ובבני משפחותיהם.
 
השבוע שברה המשטרה שיא בבאר שבע, בירת הנגב, במלחמתה “חסרת הפשרות" באלימות. אזרח שחלף בלילה ברחוב ראה שלושה רעולי פנים פורצים לפיצוצייה שבה הוא נוהג לקנות. הפורצים הרימו את תריס הברזל באמצעות לום, שניים נכנסו פנימה והחלו להוריד סיגריות מהמדפים והשלישי שנשאר בחוץ נדהם כשהאזרח עובר האורח נטל את הלום, חבט בו והשכיב אותו על הארץ כשהוא זועק לחבריו. שני הפורצים יצאו מהחנות, והאזרח החל לנפנף לעברם בלום ולרדוף אחריהם. שכנים ששמעו את הצעקות הזעיקו משטרה, עד שזו הגיעה אספו שני הפורצים את חברם הפגוע ונמלטו ללא שלל. 
 
שאלתי את כתב ערוץ 10 בדרום, אלמוג בוקר, איך נמשך הסיפור, וכך סיפר לי: "הפורצים נמלטו וטרם נתפסו, האזרח שחושש להיחשף, ויש לו סיבות טובות לכך, זומן למשטרה ונחקר כעשר שעות". אלמוג אמר לי שמדובר בבחור גדל ממדים ואמיץ שחשב שזו חובתו למנוע מהפושעים לעבור על החוק ולכן עשה מה שעשה. המשטרה לא אוהבת שמישהו עושה על הצד הטוב ביותר את עבודתה. אני לא אתפלא אם יפתחו לו תיק לנוכח מה שנראה במצלמות האבטחה בגין תקיפה בנסיבות מחמירות נגד הפורצים. מעניין מה היה קורה אם שלושת החוליגנים היו מנסים לאנוס נערה צעירה בגן ציבורי, והאזרח שומר החוק היה רואה את האירוע ומכסח אותם ומציל את הנערה. סביר להניח שאז היה מקבל צל"ש מראש העיר, ההבדל הקטן בין צל"ש לצל"ג. 
ארכיון פרטי
ביום שני, ט' בסיוון תרפ"ה, 1 ביוני 1925 יצא לאור הגיליון הראשון של העיתון "דבר". באותו יום הגיע אבא שלי, יעקב זהבי, חלוץ צעיר, ציוני אידיאליסט לחופי ישראל כדי לתרום את חלקו בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הדבר הראשון שהציעו לאבי לרכוש היה הגיליון הראשון של “דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל", בעריכת ברל כצנלסון. אבי הוציא כמה פרוטות ורכש את העיתון, שאותו שמר מכל משמר כל ימי חייו ולקראת ימיו האחרונים ביקש לשמור על הנכס הראשון שרכש כשנחת בחופי ישראל. 
 
אני שומר על העיתון ומדי פעם מציץ בו ונהנה הנאה מרובה. אחד הדברים שמצחיקים אותי בעיתון הוא מודעה קטנה, שהיום אלוהים ישמור אם מישהו היה מפרסם אותה, וזו לשון המודעה: “בוני הארץ! אם באמת ובתמים אתם רוצים לתמוך בעבודת ארצנו, עליכם לעשן רק סיגריות של האחים מספרו שהן עולות על כולן". 
 חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח.