זה עתה מלאו שלוש שנים לפטירתו של יצחק שמיר, שהיה ראש הממשלה המקרי ביותר שהיה לישראל, ועם זאת כיהן בתפקיד הרם קרוב לשבע שנים והיה מההגונים והאידיאולוגים שבראשי הממשלה.

הוא לא הגיע לתפקיד במסלול עסקני-מפלגתי, גם לא ככוכב בתחום ממלכתי-לאומי כלשהו שהוצנח מבחוץ. הוא פשוט היה שם, ודי במקרה, כשראש הממשלה מנחם בגין אמר באוגוסט 1983 ״אינני יכול עוד״ ופרש.

שמיר נבחר לראשונה לכנסת ב-1974, בהיותו כמעט בן 60. לאחר מהפך 1977 דחק אותו מנחם בגין, למורת רוחו, לתפקיד יו״ר הכנסת. בגין לא ראה בו את יורשו והיה נראה שזה הולך להיות תפקידו הממלכתי הראשון והאחרון של שמיר. אבל הוא עשה את הלא ייאמן.

סייעו לו, שלא במתכוון, ארבעה אנשים: משה דיין, שהתפטר באוקטובר 1979 מתפקיד שר החוץ, יגאל ידין, יוסף בורג וייבדל לחיים משה ארנס, שסירבו - כל אחד מטעמו הוא - להצעת בגין להחליף את דיין. לקח לבגין כמעט חמישה חודשים, שבהם כיהן בעצמו כממלא מקום שר החוץ, להגיע אל שמיר ולהציע לו את התפקיד.

שמיר חטף את ההצעה בשתי ידיים וכך נכנס למסלול המוליך לצמרת, וכשבגין פרש כבר נראה כמועמד טבעי לראשות הממשלה. מבחינת הליכוד זה נראה כמהפך מספר שתיים. שמיר היה אנטיתזה מוחלטת לקודמו הנערץ. במקום בגין הכריזמטי הסוחף אחריו המונים, מצאו עצמם לפתע הליכודניקים תחת מנהיג אפרורי למדי, חזק אך חסר כריזמה, נוקשה ומסוגר.

רבים העריכו אז שהקריירה שלו כראש הממשלה תסתיים מהר, אלא שאז הגיעו בחירות 1984. המערך קיבל אומנם שלושה מנדטים יותר מהליכוד, אך מעשית נוצר מצב של תיקו שהביא להקמת ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בין שמיר ושמעון פרס. שמיר שב לכהן כשר החוץ למשך כשנתיים ובאוקטובר 1986 חזר להתרווח בכורסת ראש הממשלה, עד שנוצח כעבור שש שנים בבחירות בידי יצחק רבין.

במהלך כהונתו דבק שמיר בעמדותיו האולטרה ימניות שציירו אותו כסרבן שלום ו״מיסטר לא״, שמטרתו לטרפד כל מהלך לקראת הסדר עם הפלסטינים. נוצרו עימותים קשים בינו ובין פרס, ששיאם היה ״התרגיל המסריח״ הידוע, שהביא לפירוק ממשלת האחדות.

כיום, במבט לאחור ובהשוואה לכמה ראשי ממשלה שכיהנו אחריו, ההיסטוריה מעריכה יותר את שמיר ומציינת את יושרו, עקביותו ודבקותו בדעותיו ללא זיגזגים, וגם זוקפת לזכותו כמה הישגים, שהם כאלה בעיקר בעיניים ימניות.

נושא אחד היה קרוב ללבו של שמיר יותר מכל: העלייה מברית המועצות. בשנים ההן נסעתי מדי פעם לברית המועצות בשליחות ארגון ״נתיב״, הזרוע החשאית שפעלה בקרב היהודים שם. לאחר אחת הנסיעות המוצלחות החליט ראש ״נתיב״ דאז, דוד ברטוב, להפגיש את הצוות שלנו עם ראש הממשלה כדי שנדווח לו ישירות. שמיר נכנס לחדר שבו המתנו לו ונדהם לראות אותי שם. ״מה זה״, נזף בברטוב, ״הבאת עיתונאי?״ ראש ״נתיב״ הסביר לו מה תפקידי בכוח, ומאז כל מה שכתבתי על שמיר, מטוב ועד רע, נסלח לי. כשהייתי נתקל בו בכנסת, היה לוחש לי כממתיק סוד: אתה עוד נוסע לשם? וכשהשבתי בחיוב, היה מסמן לי בידו מין ״חזק ואמץ״, כשחיוך רחב נסוך על פניו.