ההשקעות הזרות בישראל בצניחה. על פי דוח של סוכנות האו"ם לסחר ופיתוח שהתפרסם לפני כשבוע וחצי, בשנת 2014 ירדו ההשקעות הזרות הישירות בישראל ב־%46 (מ־11.8 מיליארד דולר בשנת 2013 ל־6.4 מיליארד בשנת 2014). באותה תקופה ירדו ההשקעות הזרות בעולם בשיעור של 16%. כלומר, הירידה בהשקעות הזרות בישראל הייתה כמעט פי שלושה מהירידה הכלל־עולמית.
 

ד"ר רוני מנוס מהמכללה למנהל, שהייתה חברה בצוות שסיכם את הדוח, משערת כי הירידה התלולה בהשקעות בישראל נבעה ממבצע צוק איתן ומתנועת החרם, ההולכת ומתרחבת בעולם המערבי. 
 

ייתכן שלשני הגורמים הללו הייתה השפעה מסוימת, אולם קשה להאמין כי הם הגורמים העיקריים לצניחה הגדולה. הרי בסופו של דבר קשה להחרים מוצרים ישראליים. רק 5% מכלל הייצוא הישראלי מורכב ממוצרים מוגמרים המשווקים לציבור, ורוב רובו מורכב מייצוא מעסק לעסק. מדובר במרכיבים תוצרת כחול לבן המוכנסים לתוך מוצרים המיוצרים ברובם בחו"ל.
 

כדי להבין את הגורם העיקרי לירידה באטרקטיביות של המשק הישראלי, יש לקרוא את הדוח עצמו ולא את סיכומו. על פי הדוח, הירידה בהשקעות הזרות נובעת בעיקר מאי ודאות בנוגע למדיניות הכלכלית והעסקית במדינות רבות. כדי להבין מדוע הקביעה הזאת רלוונטית לירידת כוח המשיכה של המשק הישראלי, יש להבין את המתחולל במשק הגז.
 

משנת 1952 עד שנת 2011 המצב הרגולטורי של משק האנרגיה הישראלי היה יציב. על פי החוק, המדינה הייתה אמורה לגבות 12.5% מהתמלוגים של רווחי בעלי רישיונות חיפוש ופיתוח, נוסף למס ההכנסה רגיל. חוק זה התאים למצב שבו ההשקעה הראשונית הכרוכה בחיפושים גבוהה וסיכויי ההצלחה קטנים.
 

זאת ועוד: נוכח החרם הערבי, כל השקעה של חברה זרה במשק האנרגיה הזניח של ישראל הייתה - ובמידה מסוימת עודנה - כרוכה בסיכון נוסף, מאחר שהייתה עלולה להוביל את החברה להפסיד את היכולת לזכות ברישיונות לפתח שדות בסעודיה ובמדינות המפרץ האחרות, שבהן סיכויי ההצלחה גבוהים לאין שיעור מסיכויי ההצלחה של חיפושים בשטחי ישראל.


שחקנית משמעותית


כאשר בסוף 2006 קיבלה החברה האמריקאית נובל אנרג'י רישיון לחיפוש גז במשטח "לווייתן", סיכויי הצלחתה היו קטנים. במקביל, נובל נכנסה כמפעילה של שדה "תמר" ושל שדות קטנים יותר, לאחר שענקית הגז בריטיש גז נטשה את הרישיון שלה בשדות אלו בשל סיכויי ההצלחה הנמוכים.
 

בלי נובל או חברה זרה אחרת, שלה איכויות וניסיון דומים, לא הייתה לישראל היכולת לפתח את שדות הגז. לדלק אנרגיה ולשותפות הישראליות האחרות לא הייתה היכולת לבצע את החיפושים. קידוחי "תמר" התבצעו על פני שטח של כ־500 מ"ר בלב ים, בעומק של 5,000 מטר, והוגדרו כבעייתיים בשל העובדה שהלחץ בשדה הוא גבוה ביותר ושטח הקידוחים נמצא מתחת לשכבת מלח עבה. הקידוחים עלו לנובל ולשותפות הישראליות כ־140 מיליון דולר נטו וכ־300 מיליון דולר ברוטו, ונדרש סכום של כארבעה מיליארד דולר נוספים כדי להעביר את הגז לצריכה בישראל. 
 

כאשר נובל התחילה את הקידוחים בסוף 2008, עמדו סיכויי ההצלחה על 35% בלבד. ההערכה הייתה כי אפילו אם יימצא גז, יהיה מדובר בכמות קטנה יחסית. בשנים 2009־2010 התברר כי ההימור הוכיח את עצמו ובגדול. כמות הגז שנמצאה ב"תמר" היא בערך פי 100 מהכמות שלה ציפו. יחד עם כמות הגז שגילו נובל ודלק אנרגיה בשדה הענק לווייתן, מדובר לא רק באספקת הצריכה הלאומית לעשורים הבאים, אלא גם באפשרות להפוך את ישראל לשחקנית משמעותית בשוק האנרגיה העולמי.
 

במקום לברך על הנס ולחכות בסבלנות לתמלוגים שהיו מגיעים תוך שנים אחדות, קפצו הכוחות הפופוליסטיים הרבים בישראל על הממצא המדהים של נובל ודלק ודרשו לשנות את המצב הרגולטורי לאחר מעשה.
 

חשוב להדגיש: הממשלה לא ביצעה כל פעולה, לא נטלה סיכון כלכלי ולא גייסה אף שקל אחד כדי לפתח את שדות הגז. המשאב קיים רק בגלל שנובל ודלק השקיעו מאות מיליוני דולרים כדי לחפשו ולהוציאו מלב ים בתנאים לא תנאים. כשהוא התגלה, קפצו הפוליטיקאים, הפקידים והמשפטנים על המשקיעים ועל המפתחים כמו חבורת זאבים.
 

במקום לעמוד לצד אלו שהשקיעו והביאו את הגז לעולם ולהדוף את ההמון הפופוליסטי, התקפל שר האוצר דאז יובל שטייניץ ומינה ב־2011 את ועדת ששינסקי, שתפקידה היה להפר את החוזים שסוכמו בהתאם לחוק ולגזול מהן את כספן. ספק אם החברות הללו היו מסכימות לפתח את שדות הגז אילו היו משערות כי דבר כזה עלול לקרות להן.
 

ועדת ששינסקי, ואחריה חוק מיסוי רווחים, גרמו נזק אדיר ליכולת של ישראל למשוך משקיעים זרים. כבר עם פרסום מסקנות ועדת ששינסקי הזהיר צ'ארלס דיווידסון, מנכ"ל נובל, כי "שינוי רטרואקטיבי (במדיניות המיסוי בישראל - ק"ג) יהווה פגיעה משמעותית, ויוריד במהרה את ישראל לרף התחתון עבור השקעות בתחום האנרגיה". 
 

מאז שהאיחוד האירופי החל לעסוק בחרמות כלכליים על ישראל, דרבנו הפוליטיקאים הישראלים, ובצדק, את היצואנים להרחיב את הסחר עם מדינות אסיה. ככל שיעדי הייצוא של ישראל מגוונים יותר, כך יכולתה של אירופה לפגוע במשק מצומצמת יותר. בתחום הגז משמעות הדבר הייתה לפתח את היכולת לשווק את הגז בצורה נוזלית לאסיה. לצורך כך פעלו נובל ודלק אנרגיה להביא לשותפות בזיכיון בשדה "לווייתן" את וודסייד פטרוליום האוסטרלית, שלה היכולות הטכניות והשיווקיות להוביל את הגז הישראלי אל השווקים האסייתיים הרחוקים.
 

במאי 2014 עמדה וודסייד בפני חתימה על הסכם לרכישת רבע משדה "לווייתן" בהשקעה של 2.7 מיליארד דולר, אולם ברגע האחרון היא נטשה את העסקה. החברה השאירה פתח לשינוי עמדתה וטענה שזה יקרה רק אם יתחוללו "שינויים מהותיים" בתנאי ההשקעה.
 

על אף השינוי הדרקוני בתנאי ההשקעה, דלק ונובל החליטו להמשיך בפרויקט. הן חתמו על הסכם עם ממשלת ישראל בהתאם לחוק החדש, אף שהדבר הצריך מהן למכור את זכויותיהן בשדות הגז הקטנים יותר, "תנין" ו"כריש".
 

הכל נעצר שוב בסוף השנה שעברה כשדיוויד גילה, הממונה על ההגבלים העסקיים במשרד האוצר לשעבר, החליט כי דלק ונובל הן לא פחות מ"מונופול אימתני", שהשתלט על שוק הגז הישראלי. בתגובה להחלטתו של גילה הודיעה נובל כי היא משהה את ההשקעות שלה ב"לווייתן". אם בשנת 2014 היה נדמה שהגז מ"לווייתן" ייכנס לשיווק ב־2017, כעת קשה להעריך שהוא יוכל להיכנס לשוק לפני 2020, לכל המוקדם.


רמזור אדום מול המשקיעים 


עם כינונה של הממשלה החדשה, ראש הממשלה בנימין נתניהו שם לו למטרה להניע מחדש את פיתוחי הגז באמצעות עקיפת סמכותו של גילה. הכל נראה סגור, עד ששר הכלכלה אריה דרעי החליט לא לשתף פעולה עם הקבינט הביטחוני והודיע בשבוע שעבר שהוא אינו מוכן לחתום על הצו הנדרש לשם כך.
 

כיום אנו עדים לוויכוח ציבורי, קולני והיסטרי בכל הקשור להסכם הגז שהממשלה מבקשת ליישם עם נובל ודלק, אף על פי שדלק מנסה למצוא פשרה שלפיה הן יתחרו בשיווק הגז לישראל. כעת התביעה היא כי אלו שפיתחו את משאב הגז הטבעי הישראלי יוותרו על חלק נכבד מההשקעות ויפנו את מקומם לאחרים. כמו כן הן נדרשות להסכים לתנאים בלתי מתקבלים על הדעת של המשך פעילות בשדות שהן פיתחו, אבל ללא שליטה בהם.
 

חשוב להבין: דלק אנרגיה ונובל אנרג'י אינן מונופול. הן זכייניות. הן רכשו את הזיכיון שלהן בהתאם לחוק ואף הסכימו לשלם יותר, ובצעד שערורייתי העבירה הכנסת חוק שחייב אותן לעשות כך לאחר מעשה.
 

לישראל הזכות לרכוש גז בשוק העולמי מהיכן שהיא חפצה. הסיבה היחידה לכך שדלק ונובל הפכו לספקיות בלעדיות היא שהממשלה החליטה לרכוש מהן באופן בלעדי, אחרי שההסכם עם מצרים בוטל בעקבות עליית האחים המוסלמים לשלטון. אם המחירים של דלק ונובל גבוהים מדי לטעמנו, מותר לנו לרכוש מחברות אחרות.
 

הדבר החמור ביותר הוא העובדה שהמדינה מתעמרת במשקיעים עוד לפני שהגז משדה "לווייתן" החל לזרום מהים. כיום יש סיכוי סביר שהגז הזה יישאר בים לתמיד. הרי איזו חברת אנרגיה זרה תסכים להשקיע כאן עכשיו? הן כבר יודעות שאי אפשר לסמוך על הישראלים. שהרי לא רק שקטן הסיכוי שיימצא משהו, עכשיו ברור כי גם אם יימצא, המדינה תמצא דרך לקחת מהן את הרווחים העתידיים שלהן.  
 

וזו הסיבה לירידה בהשקעות הזרות שנרשמה בדוח החדש של האו"ם. ההתנהלות הפופוליסטית והמושחתת של ישראל כלפי חברות דלק ונובל מציבה רמזור אדום מול המשקיעים הזרים. אם רוצים לתקן את הנזק - הן בתחום הגז והן בשם הטוב של המשק הישראלי - יש רק דרך אחת שבה הממשלה יכולה לפעול: עליה לבטל את החוק החדש, ובמקומו לחוקק חוק המגן על משקיעים מפני שינויים רטרואקטיביים בתנאי הרישיונות שמפיקה מדינת ישראל, ונוסף על כך להפסיק לאלתר את כל הניסיונות להגדיר את השותפות כמונופול ולגזול את כספן. 
 

יש לישראל די בעיות עם החרם האנטישמי, שהולך וצובר תאוצה בעולם. אסור לנו לתרום להחלשת המשק באמצעות חרמות עצמיים המשכנעים את אלה שרוצים להשקיע בישראל לברוח כל עוד נפשם בם.