עוד במדרגות אני מריח את ריח הכרובית המטוגנת. בכל שישי בצהריים היא מכינה לי אותה כרובית, טובלת אותה בביצה, קצת חרדל וקמח, מכניסה אותה לשמן העמוק ומקשיבה לתסיסותיו המתערבבות עם המוזיקה ששמה ברקע. בדרך כלל תאזין לחוה אלברשטיין. אם היא במצב רוח סוער במיוחד אז יהודית רביץ, לא יותר מזה.



היא אישה שקטה, אשתי. תמיד הייתה כזו. כשהכרנו באחד החוגים באוניברסיטה והצעתי לה לצאת איתי, ענתה "אפשר, בסדר". חשבתי לעצמי שאם הסכימה כל כך מהר לצאת עם בחור שהיא לא מכירה, למה שלא אנסה למתוח את החבל קצת יותר?



"ואם הפגישה תתקיים אצלי במעונות?", שאלתי.



"גם אפשר", ענתה.



לא הצלחתי לפענח אם זו נאיביות מתוקה או טיפשות מרה. מה שכן הבנתי זה שיהיה לי לילה כיפי, אולי אפילו סוער, עם בחורה כזו, שמסכימה.



ב־20:00 בדיוק הגיעה אלי, לבשה שמלה לבנה ועיניה ירוקות. לא מצאתי אף גרם של איפור על פניה אך מגופה נידף ריח בושם טוב. אולי אפילו קצת מוגזם.



היא התיישבה על המיטה ובידה החזיקה את אחת המחברות שלי והחלה לעיין בהן, ואני שאלתי אם היא מעדיפה יין או בקארדי.



"מים זה בסדר", ענתה לי, "אתה יודע, חסר לך המון חומר במחברת".



"מים?", שאלתי, "זה כל מה שתרצי?".



"כן", ענתה, "במקרה יש לי את אחת המחברות פה, תרצה שאשלים לך?".



הלילה כבר לא נראה טוב, ידעתי שקרצפתי את גופי לשווא, שמעשי אהבה סוערים או אפילו בנאליים לא יעלו על מיטתי הערב. אבל לא הייתי יכול לבקש ממנה שתלך. הייתי פרחח, אבל לא נבל.



ככה ישבנו על המיטה שלי. היא מקריאה לי חומר על הפסיפס האנושי של ארץ ישראל ואני מבקש ממנה שתאט מעט כי אני לא מצליח לעקוב.



"בטח", אמרה, "מצטערת", וחייכה אלי.



זו הייתה הפעם הראשונה שבה חזיתי בחיוכה. נראה שאם היה מסדר שיניים בצבא היא הייתה מקבלת רבעוש ועיטור מהרמטכ"ל. איזה זוהר נתן החיוך לפניה, ועיניה הירוקות כמו השכיחו ממני את כל החומר הכתוב במחברתי.



בדף האחרון נגעה קצת בידי ואמרה לי "אל תדאג, עוד



כמה שורות ומסיימים".



הנחתי את ידי על ידה ושאלתי "את רעבה?".



"קצת", ענתה.



קמתי ופתחתי את המקרר הקטן שהיה לי בחדר. רק כרובית הייתה שם. אה, וגם גזוז ישן.



הובכתי. החנויות כבר סגרו את שעריהן, ועל מסעדות ליליות באותה התקופה בחיפה חלמו רק האנשים האמיצים.



אני לא באמת זוכר מאיפה היא השיגה את החומרים הדרושים. מה שאני כן זוכר הוא ששעה אחר כך ישבנו אני והיא על רצפת חדרי עם כרוביות מטוגנות ושתי כוסות מים. אני זוכר את טעמן החמוץ ואת פריכותן העסיסית. אני זוכר את השמן שהסתתר בתוכן ואת הכתם שהפך לי את החולצה החדשה לחסרת שימוש.



אני זוכר את ידיה הענוגות. כן, אותן אני זוכר היטב. איך ניסו לנקות לי את הכתם במטלית רטובה. ואני זוכר את שפתיה שבאו אל שפתי ברגע שידיה התייאשו מהמלאכה. אני זוכר שנשקתי לה כמו איש אוהב, לא כמו נער מתבגר. ואני זוכר שלחשתי לה שהיא תהיה אשתי.



כששאלה אותי: "אני? למה דווקא אני?",



עניתי: "את לא מריחה ריח שמן וטיגון? את לא רואה איך שמיכת המיטה שלי מקופלת יפה? את לא מבחינה בחומר שהושלם במחברתי? בשעה הפכת לי חדר לבית, מה תעשי בחיים שלמים?".



כרוביות.



כבר חיים שלמים, כל שישי בצהריים, אני אוכל כרוביות מטוגנות, המרגיעות את בטני עד תבוא ארוחת הערב, ומקבלות לשנינו את השבת עם ריחן הדומיננטי.



ועכשיו אני עולה במדרגות ונכנס אל הבית.



אלברשטיין שרה ברקע על אניטה וחואן. איך היא לו חיכתה והוא איחר.



אני מניח את שקיות הפירות, המוסף של סוף השבוע והפרחים שקניתי לה מההוא עם עין הזכוכית בצומת, וניגש אליה.



מחזיק את שני מותניה מאחור, נושק לצווארה ולוחש "שבת שלום, אשתי".



לעולם לא תקפוץ עלי, תבקש שאגע בה, תפריע לשגרת יומה הכל כך מדוקדקת ותרצה להתהולל. במקום זאת תחייך את חיוכה היפה, זה ששבה את לבי.



היא אישה שקטה, אשתי, כמעט לא מדברת, ואם כן, אז רק דברים בעלי משמעות.



היו ימים, במיוחד בשנה הראשונה של הנישואים, שחלמתי בהם איך אישה בשמלה שחורה ומחשוף רוקדת איתי טנגו סוער עת לילה, אחר כך מדליקה לנו כמה נרות, מדברת איתי על משמעות החיים, בעוד אני מלטף את שערה, ולבסוף מגלה לי את רזי גופה.



רציתי ללכת, להגיד לה שאני לא יכול, שהבית הזה לא מספיק טוב לי. כמה פעמים אפילו ארזתי את דברי וגמלה בלבי החלטה להודיע לה בבוקר שאני עוזב.



אבל כשפקחה את עיניה הירוקות ובירכה אותי בבוקר טוב, כמו ראיתי את אמי מעירה אותי אל בית הספר, ובגופה הדשן והיפה נותנת לי בית וקורת גג.



בין כרובית לכרובית אני לוחש לה שבידיים אחרות, מחבתות אחרים ותבלון אחר, לעולם לא הייתי שבע.



אם אני זוכה, היא מביטה בי, מכניסה עוד כרובית לצלחתי ומנשקת את לחיי.



וזה כל מה שאני צריך, אל תצחקו.



זה כל מה שגבר צריך. 



הייתה לו רק כרובית אחת במקרר, ואני הייתי רעבה.



כבר לא הייתי יכולה לחיות על לחמנייה ביום, וגם הלימודים שכל כך אהבתי לא השביעו את בטני.



כשהציע לי לבוא אליו הנחתי שיבשל לנו ארוחה, שזה יותר טוב מכל בר או בית קפה שנשב בו. חשבתי שבטח תישאר קצת פסטה, והוא אפילו יארוז לי אותה. שאתענג על שאריותיה יום אחרי. אבל לא כך היה, הייתה רק כרובית.



מעולם לא ידעתי לבשל, לא להרוויח כסף וגם לא לנקות. אבל שם, אצלו, בחדר קטן במעונות, עם תמונה של מיק ג׳אגר מעל למיטתו וריח של ספריי לשירותים הפכתי לאישה בן רגע.



לאישה רעבה.



לא ידעתי מה בא לי קודם אל הבטן, הרעב למשפחה או לאוכל. החלטתי שאסתכן - שאודה שאני רוצה את שניהם.



הכנתי לו כרובית, השלמתי לו את חומר הלמידה והצעתי את מיטתו. אחר כך נשק לי ואמר לי, בדיוק כמו בסרטים ההודיים שהייתי רואה עם סבתא, שאני אהיה אשתו.



לא רעבתי עוד מעולם. הוא נתן לי את שני הדברים בבת אחת, ואני נתתי לו בית.



לעולם לא אהיה האישה שלה הוא קיווה, שלה הוא כמה ושעליה הוא חלם את חלומותיו הרטובים. אני יודעת שלפעמים הוא מפלרטט בחוץ, אני בטוחה שבעשרים שנותינו היו לא מעט נשים שחמדו את גופו וחלקן אף הצליחו. ואני



שומעת את חלומותיו, איך לפעמים הוא עורג למשהו אחר, קיצוני יותר, חכם יותר וחד יותר.



לפעמים אני רוצה לעזוב אותו, לארוז את דברי ולתת לו דרור לחפש בחוץ, להניח לו לבדוק מה הפסיד, ואולי ימצא משהו טוב יותר, משהו שמגיע לו.



אבל אז אני הולכת לירקן, קונה קצת תותים לעוגת השכבות, קצת שומר לסלט, קצת במיה, ואז, רגע לפני הקופה, מביטות בי הכרוביות, קטנות קטנות, כמו ילדות שזה עתה יצאו ממשחק בגן הילדים, ואומרות לי ״קחי אותנו הביתה״.



אז אני לוקחת, עומדת ומטגנת לו עד יבוא מהעבודה עם זר הפרחים והעיתון.



ברקע חוה אלברשטיין שרה לי שירי אהבה ומשמר. לפעמים דמעה אחת צונחת לי על הלחי ומשם אל המחבת, השמן קופץ ושורף לי את היד.



אני מרגישה, אני עוד חיה.



כשהוא אוחז במותני, מנשק אותי ולוחש לי ״שבת שלום, אשתי״,



אני מרגישה, אני עוד חיה.



כל שישי כרובית,



כל שישי זיכרון.



והבית,



אתם מבינים?



יש לי בית.



והבטן, כמו הלב -



שבעה.