החופש הגדול מידפק על השער. מה יעשו מעתה ילדינו הרועשים? באוזני מי ישמיעו את זעקותיהם? שהרי בתי הספר וגני הילדים הם החממה המייצרת את שיאי הרעש בעולמנו. זהו המעיין שממנו שואבים הקולניים והמרעישים את תעצומות הנפש שלהם.



קולות הצהלה משובבי הלב והנפש אך הרועשים עד לבלי הכיל יישמעו מעתה בחוצות ארצנו בימי החופש הגדול המתארך עד מאוד. ובלילות שוב יתקהלו בני נוער בגנים הציבוריים ויזעקו עד למלוא גרונם, ואוי לו לשכן ששנתו מושבתת אם ימחה חלילה אפילו ברמז שהרי כבר קיפד את חייו משבית רעש אחד או שניים.
מהו המעיין שממנו שואבים מרעישי ארצנו את תעצומות גרונם? להיכן נמוגו הרוגע והשלווה?
 

החלום המתוק של כל שוחרי ההמיה החרישית הוא הליכה איטית לאורך חוף הים, האוזניים כרויות לרחש הגלים המתנפצים אל החול הזהוב ורוח מלטפת של שעת רצון בין הערביים פורעת את שיער ראשם.
 
אבל במציאות: חבטות קולניות של רקטות וכדורים שורקים מעל המתהלך לאורך החוף הנאלץ להתכופף מעת לעת לבל יחבטו בו הכדורים הנוקשים. קולות צהלה ורעש מחרישי אוזניים. אופנועים דוהרים בינות למבקשים שלווה ונחת על החופים המעטים בארצנו שעדיין נותרו פנויים, ורכבי שטח נוהמים בינות למשתרעים על החול.
 
לא הרחק משם, ביבשה, הקולות הצורמים עוד עולים ומתגברים. הקולניות כבשה כל חלקה טובה. עומדים שני בני אנוש מקומיים בעלי חוש שמיעה מפותח, זה כנגד זה, במרחק של אמה וזועקים עד למלוא גרונם: מה נשמע? איך אצלך?
 
הישראלי המצוי המבקש לסעוד את לבו במסעדה עם בני משפחה וחברים, לשוחח ברוגע  ולהחליף רשמים וחוויות - נאלץ לחלום על אי בודד. הכניסה למסעדה מלווה במוזיקה רועשת המהדהדת מקצה עור התוף ועד קצהו. כיצד ניתן לשוחח בנחת כאשר על המשיח את לבו להתגבר על הרמקולים המטיחים בעוצמה צלילים רעשניים? 
 
ביקור בחנות, בבית עסק גדול או קטן, בקצה השכונה, או בקניון אף הוא מטריף את החושים. מוזיקה קולנית מלווה את המסע האמור להיות חרישי בינות לחולצות המכנסיים והגרביים הצבעוניים. בכל אשר נפנה, עור התוף שלנו ייפגע.
 
היכן הימים הנפלאים שחלפו לבלי שוב כאשר ציוץ הציפורים היה המוזיקה שליוותה את ההולכים בינות לשבילים? להיכן נגוזו הזיכרונות של ימי הרוגע והשלווה, של הדממה המרגיעה המשככת את סערות הנפש? ואולי לא היו כלל ימים כאלה? אולי מדובר בחזיון תעתועים שלא היה מעולם?