לפני מספר ימים הבהיר ממשל אובמה שאין בכוונתו לתמוך בחרם על ישראל. עד כאן ודאי שכולם מרוצים. אלא שבהמשך נאמר בזו הלשון: השטחים שסופחו לישראל אחרי 1967 לא יזכו להגנת הממשל מפני חרם.
אי-הכרה בשטחים אלה אינה נחלת אובמה וממשלו בלבד, אלא של כל הממשלים האמריקאים, כולל הידידותיים ביותר. נכון שחוק הסחר עם מדינות שונות, שהתקבל בקונגרס בתמיכת שתי המפלגות, כולל סעיף מפורש שהוכנס בעזרת השדולה היהודית אייפ"ק, לפיו יש איסור להטיל חרם על ישראל והשטחים. אלא שהממשל הבהיר היטב את כוונותיו: "צירוף המילים 'ישראל' ו'שטחים בשליטת ישראל' מנוגד למדיניות רבת שנים של ארה"ב בסוגיית השטחים הכבושים, לרבות פעילות ההתנחלויות". חד וברור.
אלא שבישראל גם הודעה זו של הממשל האמריקאי מתקבלת בשוויון נפש, במקרה הטוב, ובזלזול מופגן במקרה הרע. זהו עוד חלק ממסכת ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית וראשה בנימין נתניהו כלפי ממשל אובמה. הפטריוטים הנלהבים יאמרו שכך צריך לנהוג והצדק עמנו. ארה"ב לא תכתיב לנו דבר "הפוגע בעצם קיומה של ישראל", כדברי המתנגדים לכל הסדר מדיני שיש בו כדי לפנות ישובים ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים. מנגד, ממשל ארה"ב טוען את אותה טענה, רק הפוך: אתם לא תכתיבו לנו במה נכיר ובמה לא. זו מדיניותנו מאז 1967.
ההבדל בין שתי הגישות מתבטא במשבר אמון שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה שבין שתי המדינות, בין ראש הממשלה לבין הנשיא. כל מי שמעלה על דעתו שראשי מדינות פטורים מרגשות אנושיים בסיסיים, טועה טעות מרה. בהתחשב באינטרסים החיוניים שיש לישראל לשמור על יחסים תקינים עם כל ממשל אמריקאי, הרי שעל נתניהו לנהוג בחוכמה ולא לחפש את הצדק תמיד. לזאת קוראים, בהגדרה כוללנית משהו, פרגמטיזם, והוא במחסור חמור בקרב מנהיגי ישראל הנוכחים.
הסיבות למשבר העמוק רבות. אם נתחיל דווקא מהסוף, לפי דיווחי התקשורת המתודרכת בארה"ב, העובדה שנתניהו לא יצא בביקורת נגד הדברים שכתב ח"כ מייקל אורן בספרו, לפיהם אובמה סובל ממחלת נפש המתבטא באהדה לאסלאם בגלל מוצאו, הרגיזה מאוד את הנשיא. לי לא זכורות התבטאויות כה מעליבות וחובבניות ממש של דיפלומטים לשעבר או בהווה נגד ראשי מדינות. אך נתניהו דבק בעמדתו לא לגנות את ההתבטאות האומללה. פרשת נאום נתניהו קונגרס בסוגיה האיראנית ודחיית כל פגישה עם הנשיא אובמה במהלך הביקור העכירו עוד יותר את האווירה.
ראש הממשלה ושריו הנאמנים טוענים שהכל סערה בכוס מים. העיקר הוא נושא איראן וביטחונם של אזרחי ישראל. עקרונית, דאגה זו נכונה, אלא שסימני השאלה לגבי היכולת לסכל את התכנית הרעה ללא שיתוף בין נתניהו לאובמה נמוכה ביותר. הקדנציה של אובמה תסתיים בעוד כשנה וחצי. זה מעט וזה הרבה דווקא בסוגיה האיראנית. למדיניות נתניהו כלפי אובמה עלולות להיות תוצאות קשות מאוד. נתניהו יצטרך לשאת בתוצאות.