לעתים, וללא התרעה מראש, חולף בחוץ משב רוח קוסמי, המצליח לגעת באצבעותיו במקומות החשוכים ביותר של הקיום האנושי. על פי התיאוריה הפשטנית, כל שורשי החולי של העולם המודרני מקורם בפחד ובאגו, ובפתרונם נמצאת התשובה לכל בעיות הקיום על פני הקוסמוס. אך מה קורה כשלפתע מתעורר לו בן אדם בוקר אחד, ומגלה כי כל הדברים הרעים שחשב על כדור הארץ הולכים ומתפוגגים להם.
"האם המשיח הגיע?", שאלתי את עצמי בבוקרו של יום שישי, כששמעתי על מכתב ההתנצלות ששלחו קצינים במילואים למאי פאטל. האם ייתכן שבפעם הראשונה בכל 67 שנות קיומה של מדינת ישראל החבוטה והאומללה, אכן יש בנמצא אנשי צבא שמוכנים להודות, כי צה"ל מתפקד גם באמצע העשור השני של המאה ה־21, כאחת המערכות השוביניסטיות במדינה. לא חלפו מספר שעות, והתדהמה היכתה בי שנית, כאשר גיליתי שכל טרוניותי על "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", לב לבו של הפוליטיקלי קורקט, והשמרנות במסווה של קדמה, התנפצו כקונפטי בחגיגת יום הולדת. אישור ברית הנישואים החד־מיניים בארצות הברית לא רק שימח אותי מאוד, אלא גם גרם לי לקוות שאם לברק אובמה זה קרה, אולי זה יקרה גם לחבר'ה היושבים בירושלים.
אני זוכרת שפעם ניסיתי להסביר לסבא שלי בגיל 90 את מהות ההומוסקסואליות, לאחר ששאל אם גם בן זוגו של חברי הטוב והגאה ע' הוא הומוסקסואל. ואז, כשכמעט הבין, הביט בעיניו של ידידי ואמר: "לא כדאי להתחתן אם רוצים באמת לחיות ביחד ולעשות סקס".
והאמת היא, שלאחר שנפתרה בעיית החוק, מצפה לכולם הרי בעיה חמורה הרבה יותר - הנישואים עצמם. וליתר דיוק, המסמך הזה שברוב המקרים אין לו קשר לזוגיות, שותפות, אהבה וסקס. אני מוכנה להתערב שלו במהלך ההכנות לחתונה, היו מריצים את החיים קדימה לזוג המתלבט בין מפיות נייר למפיות בד, הם היו מוותרים על הדי־ג'יי והמנות, ורצים לסגור מסמך משפטי סמלי רק כדי שיוכלו לקחת משכנתה. "בנישואים יש רק אגו", אמר גם לי סבא אליהו, מתוך חוסר מודעות רגעי על כך שהוא בעצם מדבר עם הנכדה, שהוא מוכרח כבר לחתן, ואז ביקש שאשכח את מה ששמעתי. ולא שלא ידעתי, כי מאגו הגענו ואל אגו נשוב. חוה אכלה מעץ הדעת רק כי היא חשבה שהיא טובה יותר מהבריאה. בעלה ברא במחי ביס את הדנ"א הישראלי, כשאמר לעצמו: למה מי זה בכלל אלוהים שיגיד לי מה לעשות. ואני לא צריכה לספר לכם מה קרה מאז ועד עצם היום, כשאנחנו בני האנוש, גברים ונשים כאחד, נעים במעגלי אגו אינסופיים, שיוצרים בסופו של דבר רק מלחמות. בין עמים, בין יבשות, ובין מינים ומגדרים. כי כולנו חושבים שאנחנו יותר טובים מהשני.
התיאוריה העתיקה המדברת על אגו, עברה כמה טרנספורמציות מודרניות עד שהתהפכה אצל אלי בן דרור, החבר הכי טוב של סבא אליהו מתקופת הצבא הבריטי. אלי לימד אותי בישיבות קפה הפרלמנט הרבות שלנו, כי גם לשוביניזם הטמוע בדור הפלמ"ח יש הרבה פנים. "לא כולם חושבים שנשים נחותות. את חייבת להבין שזה עניין של דור. אגו לא היה דבר רע", הוא היה מסביר לי בכל פעם, כשהייתי מתעצבנת מהפגנת המיזוגיניות של השניים האלה, בני הדור שראו הכל. "שניכם הייתם יושבים היום בכלא", אמרתי לו ולסבא לא פעם לאחר
ששמעתי על מה שקרה שם בין השיחים עם המתנדבות של הפלמ"ח. הם, לצורך העניין, לא הצליחו להבין למה אי אפשר להחמיא לפקידה שלך על המחשוף, ומדוע אני קמה מהשולחן בהפגנתיות בכל פעם, כשמישהו מהם מעיר למלצרית "החתיכה". כמובן שלא יכולתי שלא לתהות מה שניהם היו אומרים, לו היו בחיים, על פרשיית מאי פאטל, והאם בכל זאת מכתב ההתנצלות של הקצינים במיל' היה בעיניהם מעשה שראוי היה להם לשקול אותו, ליזום ולעשות בעצמם.
ועל אף נקודות האור באפלה, בכל זאת היו כמה מאורעות בשבועות האחרונים שהזכירו לי כי בני האדם הם בסך הכל יצורים די מביכים. תסכימו איתי שהקיום הבסיסי שלנו מביך, אך מה שמביך עוד יותר הוא המחשבה שיש לנו כוחות־על, שאנחנו כל יכולים. אין גבול ליצר הנקמנות, לאגו המנופח ולרמת הנרקיסיזם של הנפש האנושית. בסופו של דבר, היה זה דווקא אלי בן דרור, שלימד אותי שני דברים חשובים על החיים בכלל ועל הביחד בפרט. האחד, "תמיד כדאי לבקש סליחה, גם אם אנחנו מאמינים שצריכים לבקש מאיתנו". והשני, "תמיד תספרי עד עשר עם האצבעות מתחת לשול־ חן, לפני שאת מוציאה משהו מהפה, גם אם את בטוחה ש׳הצד שלך' צודק".