מילה שלי

אתה כל כך חכם, שבמועד הראשון שנקבע לטבח הרגשת את הלחץ שלנו מהאירוע. מה עוד שאמא אמרה לך ״איזה יופי? מחר יחתכו לך את הבולבול, ואז תהיה יהודי טוב״. ואני כעסתי נורא ואמרתי לה שבולבול זה שם של ציפור, ומה שחותכים זה את הזין, לא ציפור. אמא לא הבינה מדוע אני כועס, אז הסברתי לה שזו טראומה לכל החיים - אני אפילו זוכר את הברית שלי. אז היא חיבקה אותך ואמרה לך שאתה בר מזל, כי אני איני אביך הביולוגי, אז אתה לא דפוק תורשתית מלידה.

בסדר, אולי. אבל בשלוש שנותיך למדת איך לא להיות פראייר, כי אתה שורד אמיתי, מלידה. אז מיד פיתחת חום של 39 מעלות, והטבח נדחה זמנית. אבל חלפו רק שבועיים, ונמצאת כשיר. לא אמרנו לך כלום, אבל נשבע לך שזה לא עזב לי את הראש בכל השבועיים האלו. בלילה שלפני בכלל גרתי בשירותים כי פחדתי נורא. בכל זאת, הרדמה מלאה וכל הג׳אז הזה. אתה שואל מה עם אמא? עזוב נו, היא צוק איתן. ממוקדת מטרה, לא נוטה לחרדות. זה התחום של אבא, עוד תפנים את זה.

בבוקר קמתי ועשיתי מעשה. הלכתי לטבול בשבילך במקווה. מגיל 10 או קצת יותר לא הייתי שם. אז היינו הילדים נכנסים למקווה דרך החלון (לאבא פתחו את הדלת מבפנים, כי הוא היה קצת יותר מדי עבה) והיינו מסתלבטים שם חבל״ז. גם כשבגרתי שמעתי דברים לא טובים על מקוואות, שלא מחליפים מים וכאלה, ושאפשר לחטוף פטרת בכפות הרגליים מהסחלה, ואני יש לי עור רגיש אני. אז טעטע, החבר של אבא שאתה כבר מכיר, שהוא גם פטרון של ישיבה בהרצליה, הבטיח לו מקווה ״כמו בהילטון, קוף״, ואבא הגיע לשם. האמת, אין על טעטע.

יש שם ארבעה מקוואות פרטיים, נקיים להפליא, עם מים חמים ומקלחות לחץ בכל אחד. אמרו לאבא לטבול שלוש פעמים, אבל הוא טבל 30 פעם, כי באמת היה סבבה. וכדי להגדיל את המצווה הוא נכנס גם לשמוע שיעור תורה בישיבה, והיה יופי, באמת מעניין. אל תדאג, אני לא חוזר בתשובה, אבל הישיבה שם ברחוב נורדאו בהרצליה היא גם מפעל חינוכי. אין שם חניוקים טפילים, כולם לומדים לימודי ליבה כדי לקבל תעודת בגרות, עובדים, לומדים תורה, הכל נקי, חדש ומצוחצח, יש גם מגורים לאלו שאינם נשואים. הישיבה משקמת עבריינים צעירים, ואפילו המשטרה המקומית מאושרת, כי כל צעיר שנמצא שם לא דוקר מישהו ברחובות משום שהרגיזו אותו.

אבל הכי חשוב, ילד, הכל מתרומות של אנשים אמידים. הם קנו את המבנה, לא כולם אפילו דתיים ממש, וכולם מכבדים את אמונתו של הרב שלום (שבנו, הרב מאיר שמואלי, מנהל את הישיבה), אם אין קמח אין תורה. אפילו תרמתי ח״י שקלים, כי אמא לא מחבבת תרומות, למעט עמותות לילדים ולאגודה של הסרטן. כשסיפרתי לה בחשש שהשקעתי 40% מדמי הכיס השבועיים בתרומה ואולי יש החזר, היא הפתיעה אותי כשאמרה: ״ביום הברית של הבן שלך, אתה יכול לתרום כמה שאתה רוצה״. אז מיד אבא התחייב בשמה לתרום לנזקקים אמיתיים מישיבה אחרת בגבעתיים, עשר פעמים ח״י. כך אבא אוהב דת, בלי פוליטיקה, בלי מסחרה. וטעטע הוא לא פראייר בכלל, וכולם יודעים את זה בסביבתו, אז לא עושים שטויותים. כי מי שכן עושה, עף לאלף עזאזל.

• • •

אתה בזמן הזה היית בצום מלא משבע בבוקר, ולאמא זה עלה בבריאות שלא אכלת. הגעתי לאהרל׳ה טהור כדי לנוח מהקדושה, אבל אז נפלתי לידיים של שניאור החב״דניק, שפתח אצל אהרל'ה עסק בתוך עסק. הוא שם תפילין על הסועדים פעמיים ביום. חב״ד זה מוסד עשיר, אז אנחנו מקווים שגם הצ'ק על השותפות הכפויה יגיע יום אחד, הכסף בשביל אהרל'ה עובד בינתיים.

כן, אתה מכיר כבר את שניאור, מיד הוא שם עלי כיפה וכרך אותי ואמר שתהיה רב גדול. אל תדאג, מתוקי, זה לא הכיוון. אתה צריך לפרנס את אבא כשתהיה גדול, אז אנחנו לא בונים על רבנות. תראה איך יונה מצגר, פינטו וברלנד גמרו, זה לא בשבילנו. ועוד לא הזכרנו את הרבנים שאוהבים לחבק ילדים, רחמנא ליצלן. העיקר שהם גדולים בתורה.

כאשר הגענו לבית החולים של הרבנות בבת ים כבר חשתי בחילה שמטפסת לכיוון הסרעפת, אבל עוד הייתי גיבור. אבל אז כבר הבנת שאתה בצרות, וניסית לברוח. אתה מהיר וזריז, ואני גדול ומגושם, אבל הגודל והניסיון כן קובעים, אז רק חסמתי לך את נתיב הבריחה. הנחתי אותך בידי אמא, ואז הקאתי פעם ראשונה, במסדרון. אף אחד לא צחק. אנשים רק התלחשו שזה רון קופמן מהטלוויזיה, והאמת שהייתי נבוך, אבל כלפי חוץ הייתי בסדר. שאלתי את הרופא המרדים המון שאלות, אבל רק מהפחד. רופא, ילד שלי, זה כמו מכונאי. טועה, טעות, טעינו. רק שאתה לא מכונית, אף על פי שלהביא אותך לכאן עלה לנו כמו מרצדס. הוא הביט בי ואמר שאין ממה לפחד, הכל יהיה בסדר, ורק לחתום כאן וכאן. שאלתי - על מה? אז הוא ענה שאני מסכים להרדמה מלאה. אז רצתי מיד להקיא פעם שנייה.

הפרופסור המנתח הגיע באיחור של שעה. אם לא היית בידיים שלו, הייתי פותח עליו ומסביר שאנחנו לא עובדים אצלו, ומה זה האיחור הזה? שאלתי אותו המון שאלות על ההליך, והוא ענה לי שהוא לא מרואיין אצלי, שאשתוק ואקשיב. הראש הסתובב לי, כשהוא התחיל עם ההסבר על ההרדמה, וההזרקה לפין ואל תשאל, יותר עדיף. הוא בדק אותך, והיית שקט. נו, אתה הרי רגיל מארבעת חודשי חייך הראשונים, כשגרת בבית חולים. יש לך כבוד לרופאים. הוא אמר שהכל בסדר, שאין פגמים מולדים.

אמרתי לו, פרופסור, אפשר רק להקיז טיפת דם? למה לחתוך? תראה איזה כלי, זה כמו ג׳ון הולמס בילדותו, או אם אתה רוצה יהודי כשר, אז רון ג'רמי, זה שהיה מרצה בקווינס קולג' בשנות ה־80, במקביל לקריירה בכחולים. כן, כן, זה עם השפם והכרס, שהלך תמיד רק לאחור, כי אם היה הולך קדימה, הוא היה עלול לדרוך על הצינור שלו. הוא שאל מאיפה יש לי ידע כזה בפורנו, אז עניתי שאני אנתרופולוג חובב. ״זה מה שאתה מצפה מהילד להיות כשיגדל?״. שמע, לא רוצה שיגמור כמו דירק דיגלר, אבל באין ציפור שיר, כל תחת הוא זמיר. ומה נעשה אם לא יהיה מהנדס טילים? ילכלך עמודים בעיתון כמו אבא? יותר עדיף ג׳וב עם ריגושים.

גם אצלו חתמתי, בלי לקרוא הכל, אבל סיכמתי בראש שדאפצ'ו תוציא אותי מזה, אם תהיינה בעיות. היא עושה את זה כבר 15 שנה, כי זה הייעוד שלה בחיים, לנהל משברים של מאותגרים שכלית כמוני. ואז הפרופסור אמר שנכנסים לחדר הניתוח, אמא ואני קמנו, אבל הוא אמר: ״אתה לא. שב בחוץ, אתה לחוץ מדי״. אז בתגובה רצתי להקיא פעם שלישית, וכמעט הגעתי לאסלה, רק כמעט.

כשנגמר האירוע, צפיתי בשבט המלוכד שמהווה המשפחה שלך, מצד האמא. גם אחותך הבכורה ירדן, שאתה קורא לה ״דדן״ נכחה, והסבירה להם שלא יתרגשו מההקאות שלי. ״אבא, הוא רגיש כזה. כל פעם שמשהו קרה לנו, הוא קודם כל הקיא. הוא לא טוב בבתי חולים. אבל

בשאר הוא יופי, אפשר לסמוך עליו״. זה לא מנע מהם לגחך על אביך האימבציל, אבל הם פתרו את הבעיה, כפי שהם יודעים, באוכל.

כשתגדל, ותסיים תואר ראשון בכלכלה בגיל 17, כי ביה״ס התיכון הוא ממש סטאלג על פארש, ואתה הרי תעשה את זה במקביל, תבין שהעדה המרוקאית בישראל מחזיקה כאן את הכלכלה. מומחים קובעים ששוק מוצרי המזון שווה 50 מיליארד שקל בשנה, המרוקאים לבד בטח 40%. אלו לא בשביל קופיקס של אבי כץ, הם לא קונים 70 גרם גבינה ו־35 גר' זיתים, הם קונים שבעה קילו, מכל דבר. תכלס היה שם משתה לכל הנוכחים באזור, עם בורקס וירקות וחמוצים, ממולאים, ועוגות ומתוקים, וצידניות של משקאות קרים, לא הרבה, רק 30 בקבוקים, אולי יותר. אתה מבין, ילד? אתה בחדר ניתוח, אבא מתפקד על ניוטרל, ובחוץ חוגגים את הברית. אז התאוששתי עם קצת מזון.

• • •

ואז הודיעו שאתה בהתאוששות. נכנסתי (אמך לא עזבה אותך לשנייה) וכמעט חטפתי דום לב. היית מחובר למכונות ועירויים, אבל עוד ישנת. עבדתי על עצמי כדי להיות תפקודי, ואחרי שהקצת קצת, ביקשתי מאמא להחליף אותה ולהחזיק אותך עד שתשתה ותתאושש לגמרי. אני יודע שהייתה לך תחושת נימול, עברתי את זה פעם, לא סימפתי. אז רק חיבקתי אותך והתחלת לבכות נורא. קראתי לדודה ריקי ולדוד דודו שאתה אוהב, והיא מיד טיפלה במצב והרגיעה אותך, באמצעות ארטיק בטעם תות. האחות ממוצא רוסי אמרה לריקי לא להחזיק אותך קרוב מדי, אבל ריקי מנומסת, היא לא הגיבה. אז אמרתי במקומה: יקירתי, היא אם לשישה ילדים, וסבתא ל־15 נכדים, אז מה את אומרת? שנרגיע בהוראות?

הבריתות לגרים הן תעשייה בבית החולים הזה. בתוך שלוש שעות מלו שבעה זכרים בגילים שונים. ואחרי זה יש טקס. לא תאמין, אבל מחלקים בו תעודות סיום. התעודה הראשונה שלך בק״ק ישראל. מה עושים בטקס? אוכלים ושותים, אלא מה? הרב המוהל הסביר משהו על אברהם, שעבר ברית בגיל 99 שנה, נניח. זה הרי לא אמיתי באמת, ואין לנו מסמכים שמוכיחים את זה, אבל לא רציתי להתווכח. דודה מרים דאגה שתאכל, כי הרי אוכל הוא תרופה לכל מכאוב. דודו ומוטי בירכו אותי, כאילו חתכו אותי עוד פעם. שמו לי יד על הראש, ומלמלו פסוקים, מה שהבנתי זה שהם מאחלים לי שתהיה בריא ומאושר. הלוואי, ילד, הלוואי.

הגעת הביתה ומיד סיממו אותך במאלחשים. כן, גם אבא התחיל עם תרופות בתקופה ההיא של חייו, זה נגמר לא טוב. אבל מכיוון שאני מבין בזה, לא תגיע למצב של אבא, אתה יכול להיות בטוח בזה. אתה עוד הולך בפישוק, מספר לי שכואב לך בפיפי, אני נושף על האזור פו, פו, ואתה מאושר מזה. כמה קל לרצות אותך, ואני מקווה שתשכח את הטראומה הנוראית הזאת בהקדם. האיבר ייראה כמו אזור אסון עוד שישה שבועות, כך אמר הדוקטור, בוא נקווה שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. מה אכפת לך? יש אלטרנטיבה?

זהו, בעוד שלושה שבועות ניקח אותך למקווה, אבא ינשק אותך ונצלול, ואז יחליטו עליך שאתה יהודי כשר, ותקבל עוד תעודה. בינתיים אתה בבית, וכך אתה נגמל מלשבת על קטנועים ברחוב שאתה כל כך אוהב. זה חשוב, ילד, כי ביני ובינאכ, הסיכוי שיהיה לך קטנוע שווה לאפס. אמך כבר הודיעה לי שלעולם לא תרכב על דו־גלגלי. אל תנסה אותה, כבר אמרתי לך שהיא צוק איתן ומילה שלה ברזל, אז חבל״ז לך. אולי יהיו לך אופניים בלי גלגלי עזר, אבל לא הייתי מהמר על זה, לא נגדה.

• • •

רגע, יש בעיה קלה. כאשר תגיע לגיל 13, ישאלו אותך הרבנים שוב אם אתה רוצה להיות יהודי. אני לא אכפה עליך מה להשיב, אבל רק תגיד להם: הלו, אחרי הגיהינום שהעברתם אותי, אתם עוד שואלים אותי אם אני רוצה? לפני שחתכתם אותי והטבעתם אותי, גם שאלתם אותי אם אני רוצה? לא שאלתם כלום, החלטתם בשבילי, שאלו התנאים, ולא משנים חוקים באמצע המשחק. למה לא? כי כך אני החלטתי. אז עשר שנים אחרי זה אתם עוד באים אלי בשאלות, מה נסגר איתכם בדיוק? ואני אהיה שם ואחייך באושר, כי אתה לא פראייר של אף אחד. אגב, את ההפטרה שלך תקרא בנוסח הספרדי, כי באשכנזי יש יותר מדי טעמים. אבא שלך נזקק לחצי שנה כדי ללמוד לשיר את פרשת זכור. טוב נו, הרי סיכמנו שאבא אימבציל, אז אתה רק תקרא ולא תשיר.

אמא תשמור לך את המכתב הזה. היא תמסגר אותו, כדי שבעוד עשר שנים תקרא, ותמחל לנו, כי החלטנו בשבילך מה טוב לך. תל אביב תיראה אז כמו תעלת בלאומילך של אפרים קישון ובומבה צור. כן, ילד, מתחילים לחפור כאן מנהרה לרכבת תחתית. הבטיחו לסיים בשש שנים, גג תשע. אבל אנחנו מציאותיים, אם נסיים את הפרויקט כאשר תסיים תיכון במקביל לתואר הראשון, אז הצליח לנו, לכ-ו-ל-נ-וווו. באמצע ובסוף יהיו משפטים של כל מיני שרלטנים שטעו בחישוב זמנים, כמויות, עמידות המנהרות בפני אסון טבע, כי הים יגיע לנו ממש קרוב לבית, כמו בוונציה, וננוע באמצעות גונדולות. גם הסירחון מהתעלה יהיה בהתאם. ניקח אותך לאיטליה, כדי שתשווה היכן מסריח יותר.

ואולי כבר אז, בבר מצווה שלך, יסיים מבקר המדינה לחקור את פרשת הגז במאגרים: מי הבטיח למי, למה וכמה, ואולי סוף־סוף נראה אז א ת ה״מתווה״ האמתי, כולל החלק החסוי שהוסתר מהציבור. ככה זה במתווים, ילד, אתה תבין את זה כבר לבד. הא, לרגע שכחתי. ביבי עוד יהיה כאן ראש ממשלה, בקדנציה השביעית, אולי השמינית.

אוהב אותך, אבא.