איני רוצה לעסוק במאמר זה במתווה הגז עצמו. אני חושב שהמתווה סביר מתוקף הנסיבות. במשך 20 שנה ויותר ניסתה ממשלת ישראל למצוא גז ולא הצליחה. משהוטל הדבר על יזמים פרטיים, שהשקיעו מכיסם מיליארדי שקלים, הדבר צלח.

עשרות מפעלים ממתינים בקוצר רוח להגעת הגז הטבעי אליהם, שאם לא כן הם יתמוטטו כי מתחריהם בעולם משתמשים בגז זה זמן רב. לעומתם, מפעלים בודדים שהגז הגיע אליהם ניצלו. לקוחות בשוק העולמי, שאמורים לרכוש גז מישראל, אינם ממתינים. לארצות הברית יש היום עודפי גז גדולים המוצעים לכל דורש באזור ובעולם כולו. גם מחיר הגז שנקבע נראה לי סביר, בהנחה שהוא יהיה קרוב מאוד למחיר בבית הצרכן. סוגיה נוספת שיש לקחת בחשבון היא כי ללא נובל אנרג׳י, פרויקט הגז יחדל מלהתקיים, וישראל תפסיד את המשאב היחיד שיכול להציל את הכלכלה שלה בעתיד.

נושא הגז דומה בעיני למלחמה בתחום הביטחוני, ומרכזיותו בכלכלת ישראל הוא בכך שהוא משפיע על המלחמה על עצם קיומנו הכלכלי. מחירי הדירות, התחרותיות בין הבנקים, הקטנת הפערים הכלכליים ואף הורדת עלות המזון נגזרים במידה רבה מהבאת גז במהירות למשק. ייתכן שמראש ניתן היה להשיג מתווה טוב יותר, אבל זה זניח לעומת הצורך בפתרון מהיר שישאיר טעם טוב בפיהם של משקיעים נוספים שיגיעו, ואז תיווצר תחרותיות רבה יותר.

אני חושב גם שליזמים מצטיינים, שבלעדיהם לא היינו מגיעים ל-Game Changer הזה, מגיע פרס גדול. במקום זאת "מוציאים להם את המיץ", משנים להם את תנאי המשחק באמצע המשחק ומרעים את תנאיהם. וכל זה מתפרסם מיד בכל העולם הכלכלי. לפני כשלוש שנים ראיתי בטלוויזיה את המפגש בוועדת הכלכלה שבה נדון נושא הבאת הגז ל׳׳פניציה׳׳. חברי הכנסת דיברו על כך שיש לפתור את הבעיה מהר על מנת ש"פניציה" תשרוד. רבים מהם מגלגלים עיניים היום ודורשים לעכב את פרויקט הגז הטבעי מטעמים מוזרים. ושלא יספרו לי כי מדובר בהסכם לדורות, ולכן יש לשפרו. זו צביעות. לפני שלוש שנים היינו ערב בחירות, והיום חברי כנסת רבים מבקשים להקדים בחירות.

חברי הכנסת היקרים והשרים: אנא התייחסו לנושא הגז כמלחמה כלכלית. אין ימין ואין שמאל. יש לנצח ומהר. לגז מצפים כולנו. ולשרי הכלכלה והאוצר שאמורים לייצג את המגזר העסקי, המשווע לגז הטבעי, אני קורא לעבור למושב הנהג של ״מכונית הכלכלה״ ולא להישאר בתא המטען כמשקל עודף. כפי שאיני חושב ששר ביטחון יכול לטעון לניגוד אינטרסים בעת מלחמה ולעזוב את ההגה הביטחוני, כך לא יכולים שרי האוצר והכלכלה להסיר אחריות ולהשאיר את המאבק לנתניהו לבדו.

אם מישהו אינו רוצה להביע דעה בעת הדיונים, זה בסדר, אבל מכאן ועד לאי הובלה לפתרון - המרחק הערכי והמנהיגותי הוא גדול. מנהיגות היא קודם כל קבלת אחריות והובלה. ברגע שהממשלה רוצה להנהיג את מתווה הגז הנוכחי, עליה להצביע בכנסת עם הממשלה לכשיוחלט על משמעת קואליציונית. חרף זאת, אני מציע שברגע קריטי זה נפסיק לחשוב על הפלת הממשלה של ישראל, אלא נחשוב על טובת ישראל. האם זה מוגזם? עיניכם לא תהיה צרה ביזמים שמושיעים את כלכלת ישראל, אלא באלו שמעכבים הישג כלכלי-ביטחוני מכריע.

הכותב הוא חבר הוועדה המייעצת למועצה הלאומית הכלכלית־חברתית