חודשיים אחרי שהחלה, מחאת יוצאי העדה האתיופית עדיין לא מיוצגת באופן ברור: אין מנהיג אחד שמוביל את המאבק, האמירות על קיפוח הן כלליות והדרישות מתפזרות.

אבל אם אנחנו בוחנים את הנתונים שמתפרסמים היום על אודות מגמות בהשכלה ובתעסוקה בקרב יוצאי העדה בדוח שהוציא מרכז טאוב, המסקנות ברורות וחד־משמעיות: המדינה נכשלה בשילוב בני העדה האתיופית בחברה הישראלית.

על פי הדוח, ילדים יוצאי אתיופיה שחונכו בישראל מסיימים תיכון כמו יהודים שאינם ממוצא אתיופי, אך איכות החינוך שלהם היא ירודה ביותר. אחוז הזכאים לבגרות מקרבם (53%) נמוך בעשרות אחוזים משל אלה שאינם בני העדה האתיופית (75%). הדבר, כמובן, משליך גם על מקורות התעסוקה: אחוז יוצאי העדה שעוסקים במשלח יד ניהולי או בכזה הכרוך במיומנויות גבוהות הוא אפסי. המסקנה מהנתונים הללו היא שיוצאי העדה צריכים לדרוש חינוך איכותי ולא את החינוך שאותו הם מקבלים היום. האפליה האמיתית נמצאת בחינוך ומשם נובעות שאר הבעיות.

עד שהמדינה לא תדאג לחינוך ברמה גבוהה ליוצאי אתיופיה, מצבם לא ישתפר. המדינה שיכנה את העולים בשכונות פיתוח ובערי פריפריה. באזורים אלו, לעתים קרובות כוח ההוראה לא איכותי מספיק, אין אפשרות ללימודים מוגברים במתמטיקה ובאנגלית, והיצע המקצועות שלהם יש אופק תעסוקתי יוקרתי הוא קטן, אם בכלל קיים. לכשתישאל על כך, תטען המדינה מנגד כי היא מתקצבת בתי ספר בפריפריה באופן דומה לזה שבמרכז ולפעמים אף יותר, אך הבעיה היא שטענה זו אינה מציגה את התמונה כולה. בתי הספר שאותם פוקדים ילדים מאשכול כלכלי־חברתי גבוה, מתוקצבים משלושה גורמים: תשלומי ההורים, תקציב הרשות המקומית ותקציבי משרד החינוך. זה האחרון מהווה רק כשליש מהכנסות החינוך במקומות אלו. המשמעות: נער בן 12 מאופקים מקבל הרבה פחות מנער בן 12 מכוכב יאיר.

הערים בפריפריה בדרך כלל עניות, ללא אזורי תעסוקה וללא יכולת להכנסות עצמיות. גם ההורים אינם

יכולים לעמוד בסכומים שמקביליהם במעמד הבינוני והגבוה מוציאים על החינוך בבתי הספר. התוצאה היא שהחינוך בפריפריה דל באמצעים והתוצאות ניכרות במבחני הבגרות ולאחר מכן באוניברסיטאות. אם יוצאי העדה מהווים 1.7% מכלל האוכלוסייה, אזי שמתוך הלומדים לתואר ראשון הם מהווים רק 0.8% (למ״ס 2013).

קרן ״אייסף״, כמו ארגונים הפועלים לצמצום הפערים הללו, מקדמת ודוחפת צעירים יוצאי אתיופיה לרכוש השכלה גבוהה. יותר מ־10% מהסטודנטים של הקרן הם יוצאי העדה, מאות אחוזים יותר מחלקם באוכלוסייה. זו המדיניות שמדינת ישראל נדרשת לאמץ. רק כאשר המדינה ומשרד החינוך ישוו את הסל התקציבי של ילד מרמת אביב לילד מקריית מלאכי, סל הכולל בתוכו את כל ההכנסות, כולל את אלו של ההורים ושל הרשות המקומית, תתקיים פה הזדמנות שוויונית אמיתית. רק אם המדינה תשקיע פי שלוש ביוצאי העדה ובבני הפריפריה, לא יגדל פה דור מתוסכל ומופלה ללא עתיד.

הכותבת היא סמנכ״ל קרן "אייסף"