יריקת העטלף: תעלומת העכברושים המעופפים בשמי העיר הגדולה
מאות אלפי עטלפים כובשים את תל אביב בלילות. נתן זהבי מתעד את התעלומה המפתיעה: הם התעוררו גם בימים
נתן זהביעטלף פירות גדול (צילום: פלאש 90)
אין דבר מעצבן יותר מזה שיום אחרי שהעוזרת המסורה מנקה את הבית ועוברת על החלונות שמבהיקים בניקיונם, אתה קם בבוקר השכם ויושב מול המחשב, בחוץ עדיין ערפילי בוקר, העיניים עוד לא מפוקסות, אתה מנגב אותן במטלית רטובה ואחר כך מזליף טיפות נגד היובש, ואז, כשנפקחות העיניים לקראת היום החדש, אתה מביט על זכוכית החלון ורואה שהיא מלאה ג'יפה. משהו שנדמה לך שזה חרא של ציפורים או שמישהו ירק על הזגוגית שהייתה ערב קודם לכן מבריקה ושקופה ונקייה כמו חדשה.
לאחרונה שמתי לב בכמה משיטוטי הליליים לכך שברחובות מסוימים שבהם הסתובבתי יש כמויות עצומות של עטלפי פירות - בשדרות רוטשילד, בשדרות דוד המלך וברחוב ויצמן. וכשאני אומר עצומות אני מעריך שמדובר באלפים. אם נכפיל במספר הרחובות, ויש רבים שבהם ניצבים עצי פיקוס ענקיים עמוסי הפרי האהוב על המעופפים הללו - הרי שנגיע להערכה שבעיר ללא הפסקה מתהוללים בלילה במעוף מפחיד מאות אלפי עטלפים, אם לא מיליונים.
העטלפים חגים סביב העצים ואז מתחברים לענפי העץ, זוללים את המעדן שלהם ויוצאים לגיחה סיבובית, פעם אחרי פעם, ושוב נתקעים־תלויים על העץ. לאורם של פנסי הרחוב אפשר לראותם חוגגים על הפרי יוצאים למעוף קצר וחוזרים.
ככל שאני נגעל יותר ויותר מבני האדם, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בבעלי כנף ובכנופיות החתולים בחצר ביתי, לומד אורחותיהם, מתעד אותם במצלמה ולפעמים אפילו חוטא בצלצול לזואולוגים ולמומחים, לברר פשר תופעות שנראות לי חריגות.
בימים כמו הימים האחרונים - שבהם נושא הגז מוציא המונים להפגנות ברחובות, שאלפי צעירים בני העדה האתיופית מתכסחים עם שוטרים על רקע אלימות וקיפוח נגדם, בימים שבהם כוכבי תקשורת, פאר החוכמה היהודית, כמו סגן יו"ר הכנסת אורן חזן וסגן שר הפנים ירון מזוז מככבים בכותרות, ימים קשים של פיגועים על רקע יומי, אלימות ברחובות עם ירי, דקירות ופיצוצים שגובים חיי אדם, ימים שבהם פדופילים פוגעים בילדים רכים בשנים ובבני משפחותיהם, ימים של פגעי טבע, שחיטות וכריתת ראשים ורק השטן ושדיו יודעים מה עוד יעוללו בני האנוש זה לזה - אני מוצא מפלט נפלא בצפייה בציפורים ובחתולים. אני מתקנא בד"ר דוליטל האגדי, באליל נעורי טרזן מלך הג'ונגל ובאנשי נשיונל ג'אוגרפיק הנצמדים חודשים ושנים לבעלי חיים ומתעדים אותם מקרוב, רחוקים מהבלי העולם הזה האלים והאכזר, שכולו רוע, רשע ואטימות.
ממש בשעת כתיבת שורות אלה נוחתת להקה של כעשר דררות (תוכים ירוקים) על עץ הפיקוס הענק הכורע מעומס פרי, ותוך כדי השמעת צווחות מחרישות אוזניים היא מבריחה את היונים, את הבולבולים ואת הדרורים שהיו על הכבל של בזק שעובר בסמוך לעץ. שתי מיינות (ציפור יפה אך מרשעת) שהיו על העץ נטשו אותו בצרחות, ומתחת לעץ עומדת חתולה עם שלושת גוריה ועוקבת בעניין אחרי הציפורים, נמצאת בהיכון לזינוק במקרה שאחת מבעלות הכנף תנחת על הקרקע בקרבתה.
לא הייתי נכנס לעניין הציפורים ובעיקר העטלפים, אלמלא ראיתי בסוף השבוע שעבר עטלף המגיע בבוקר באור יום מלא אל מול חלוני, חותך את האוויר במהירות עצומה כמו מטוס אף־16 כשהוא מתקרב לחלון שלי וגורם לי להרגיש שהוא מרגיש שאני עוקב אחריו. אני מייצב את המצלמה ביד ומנסה לתפוס צילום של העטלף, אבל הוא מהיר ממני, ואז הוא נכנס בין ענפי הפיקוס ונעלם לי. כעבור כמה דקות הוא יוצא במהירות, נעלם לעשר דקות, חוזר באותה הפוזה ושוב נעלם. עד כמה שזכרתי וגם מתוך עיון קל בחומרים על עטלפים, מן המפורסמות הוא שעטלפים אינם מסתובבים באור יום. שאלתי את אחד משכני המתנדב בספארי במחלקת הציפורים, מה הסיכוי שאצליח לצלם עטלפים באמצע היום, והוא חייך וזרק לי אחד ל־70,000.
בימים שלאחר מכן המשיך העטלף לפקוד את החצר באותה פוזה ובאותו קטע של כניסה אל בין הענפים ויציאה, היד האוחזת במצלמה התייבשה, ותמונה לא יוצאת. ביום השלישי זה קרה: עטלף היום שלי הגיע כהרגלו, למזלי זה היה בשבת, והיה לי כל הזמן שבעולם. הפעם העטלף לא נעלם בתוך הענפים, ומלוא תפארתו וכיעורו הופיעו לי במצלמה שתקתקה נון־סטופ.
ביום שני אחר הצהריים הוא הגיע לעץ, ואני בטוח שאני כבר מכיר אותו אישית והוא אותי. אחרת לא יכול להיות שמכל החלונות בבניין, היחיד שחטף את ההתזות שלו היה החלון שממנו אני מתצפת ומצלם אותו. ירדתי מהבית ובצעדים של גשש־בלש הגעתי אל מתחת לעץ וצילמתי אותו מכל זווית אפשרית. גם כשהעברתי את המצלמה ממצב של צילומי סטילס לצילומי וידיאו וידעתי מה יהיה מסלול המעוף שלו כשיצא מהעץ - הצלחתי להשחיל אותו במצלמה. רגעים של אושר.
אם אתם חושבים שקצת התחפפתי בראש בעניין העטלף שהפך את הלילה ליום, ובניגוד למוסכמות מסתובב חופשי לעין השמש, אז תתפלאו שלא. אני מצלצל לד"ר יוסי יובל, שהוא מרצה חוקר בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטה ובנוסף הוא ראש המעבדה לתפיסה חושית וקוגניציה במחלקה לזואולוגיה ומשתמש בעטלפים כמודל למחקריו. ד"ר יובל, לשמחתי הרבה, מופתע כשאני מספר לו על מעקבי היום שלי אחר עטלפים ומודה שאינו מכיר תופעה של עטלפים היוצאים ביום ובמשך שעות מבצעים גיחות לפיקוס הלוך וחזור, ואין ספק שזו תופעה נדירה.
העטלף ששינה את כללי המשחק. צילום: נתן זהבי
ביום שאחרי השיחה עם הדוקטור, כשאני חוזר מהרדיו אני קולט שהפעם מגיחים אל עץ הפיקוס שני עטלפים, אני רץ למטה נסער עם המצלמה, קולט שכשהם יוצאים לאחר זלילת הפרי, הם עפים אל עץ סבוך וגבה קומה, אורן נדמה לי, שוהים בו כמה דקות וחוזרים לפיקוס. בגיחה אחת העטלף נמצא בין הענפים הנמוכים, כששלושה מטרים מתחתיו אני מצלם, ואז אני חוטף מהעטלף יריקה. נשבע לכם שראיתי מבעד לעדשה שהוא יורק עלי, ואני מרגיש רוק מגעיל ניגר לי מהמצח לכיוון האף. “בן זונה מניאק", אני מסנן לעבר החיה המכוערת שהפרצוף שלה נראה כעת כשל עכברוש, ואני עף הביתה לנקות את הג'יפה.
כשאמרתי לד"ר יובל, שעל אף שאיני חזק במתמטיקה נראה לי שהכמויות העצומות של העטלפים שראיתי בכמה רחובות העלו בי את המחשבה שבעיר ללא הפסקה נמצאים בלילות מאות אלפים ואולי מיליוני עטלפים. הוא נטה להסכים על מאות אלפים. בסוטול של הלילה באו לי חלומות רעים שהזכירו לי את סרטו של היצ'קוק “הציפורים", סרט מפחיד שגרם לי נדודי שינה. הצצתי מחלון חדר השינה על עץ הפיקוס השני שבחצר, חלקו מואר בגין פרוז'קטור שמאיר את החצר להבריח גנבים. לנגד עיני המנומנמות נתגלו מטסים סיבוביים של עשרות עטלפים גדולים וקטנים שחגו ונחתו על העץ וחזרו לתעופה. חלקם הגיעו ממש למרחק כמה סנטימטרים מזגוגית החלון ועפו למעלה. נזכרתי במאמר שפורסם לפני שבוע, שבו קבעו מדענים אמריקאים שהעולם דוהר להכחדה. הם פסקו שהירידה התלולה במגוון הביולוגי תוביל בתוך שלושה דורות לסכנת רעב ממשית לאנושות.
כל הלילה היו לי סיוטים ולא נרדמתי. מדי פעם הסטתי את הווילון וראיתי שהעטלפים עדיין חגים סביב העץ ומתקרבים ממש אל החלון, כאילו כדי להזהיר אותי ממשהו נורא העומד להתרחש. כשקמתי בבוקר נזכרתי בשיר שכתבתי (הלחינה ושרה אותו המוזיקאית גלי חי) שם השיר “סוף העולם". הנה המילים:
