יש, אולי, היגיון חלקי שבג״ץ ידון בשאלה החוקתית אם סגן שר יכול ללכת עם ולהרגיש בלי. יש סיבות טובות והגיוניות גם לבעד וגם לנגד, ואולי הגיעה העת שבג״ץ יכריע. עם זאת, לדעתי אין שום הגיון - לא משפטי, לא חוקתי, לא ארגוני ולא פוליטי - לעורר את השאלה אם ראש הממשלה יכול לכהן גם כשר בממשלתו. מפתיע ששופטי בג״ץ שלחו את העותרים מיש עתיד בשאלת סגן השר לשנות את העתירה ולהמיר אותה בשאלת כהונתו של ראש הממשלה גם בתפקידי שר נוספים בממשלתו.



ראשית, משום שהיסטורית, מאז יומה הראשון של מדינת ישראל שימש דוד בן גוריון, אז ראש הממשלה, גם כשר הביטחון ברוב מובהק של תקופת כהונתו הארוכה. כך גם חלק גדול מראשי הממשלה שבאו אחריו - לוי אשכול, יצחק רבין, אהוד ברק ובתקופה מסוימת גם מנחם בגין. כמעט כל ראשי הממשלה נשאו בתקופת כהונתם גם בכהונת שרים נוספים בממשלתם. בתקופה מסוימת, עד הרחבת ממשלתו, החזיק ראש הממשלה בגין בחמישה־שישה תיקים נוספים. איזנו לא מחה, איש לא צפצף, אפילו בג״ץ. להיסטוריה ולמסורת הממשלתית יש ערך חוקתי רב.

שנית, הטעם הפרקטי: הממשלה רשאית מהבחינה החוקתית להעביר באישור הכנסת תחומי פעולה ממשלתיים ממשרד למשרד. זה קורה כל הזמן. אז גם אם בג״ץ יחליט שראש הממשלה אינו יכול לכהן גם כשר בממשלתו, לא תקום כל מניעה חוקתית להעביר את תחומי הפעילות של משרד הבריאות ומשרד התקשורת למשרד ראש הממשלה. נגד זה אפילו בג״ץ לא יכול לעשות דבר. בית המשפט העליון נוהג לומר שהוא אינו עוסק בשאלות תאורטיות. אם כך, טוב יעשה אם ירפה מן העניין.