1 סוף המרדף
התאבדותו של אפרים ברכה היא יותר מאירוע מטלטל. מועקה כבדה השתררה בעקבותיה. תחושת מחנק וחוסר אונים מול עוצמות הרוע שמשתלט על חיינו. אחרי ברכה התנהל מרדף ממומן, ממוקד ומתוכנן. מרדף שיטתי, שהוזן על ידי החצר המשחיתה ההיא, שהפיצה על ברכה סיפורי זוועה חדשים על בסיס יומי. 
 
ביממה הראשונה אחרי התאבדותו של החוקר מספר 1, התפשטה תחושה שאולי אפשר לקוות שמשהו ישתנה. שמישהו יסיק מסקנות. למחרת הוא נקבר, והתחושה הזו התפוגגה. שום דבר לא ישתנה. אולי להפך. הרי בסופו של דבר, המרדף אחרי ברכה הצליח. הרודפים קצת נבהלו בהתחלה, אבל במדרגות, איפה שסופרים את הכסף, הם הבינו שניצחו. בפעם הבאה הם יהיו יותר בוטים, יותר ברוטליים, יותר ממוקדים.
 

לא הכרתי את אפרים ברכה ז"ל. דעתי עליו אינה מלומדת מספיק ולא נובעת מסיקור ממושך או מחוויות משותפות. אני לא כתב לענייני משטרה ולא ליוויתי את הקריירה שלו. צריך להגיד בכנות עוד משהו: עד רגע זה אני לא יודע אם נפל פגם או דופי פלילי או אחר בהתנהלותו של ברכה. אז כשנשאלת השאלה אם ברכה שייך לטובים או לרעים, התשובה כרגע היא זו: אלה שרדפו אותו הם הרעים. אני מתכוון כמובן לחצר המושחתת, מחוללת רוע וחסרת מעצורים של הרב יאשיהו פינטו. מכיוון שהוא נרדף בידי הרעים, בדרך ההיקש, ברכה משתייך לטובים. 
 
האם מעד? האם כשל? האם משהו מכל מה שפורסם על אודותיו נכון? לא יודע. גם אם כן, הוא עדיין בין הטובים, כי טוב ורע זה עניין יחסי. כמה הייתי נותן כדי לקבל את תמלילי ההקלטה הדמיוניים של השיחות הראשונות בין פינטו, מקורביו וחסידיו השוטים לאחר שנודע דבר ההתאבדות של "השטן הגדול" ברכה. חלק מהם, צייצני הטוויטר ושתדלני התקשורת השונים, נעלמו. ירדו למחתרת. צריך לקוות שלפחות אצל כמה מהם יש הרהורי חרטה.
 
כמויות מסחריות של יצרים אפלים וקמאיים זורמים בפרשה הזו על פני השטח, ומזהמים את הציבוריות הישראלית. מתחת לפני השטח זורמות כמויות גדולות של כסף המתדלקות את מכונת השנאה. האירוע הזה מוכיח שוב עד כמה אבסורדית הייתה ההחלטה לפטור את פינטו בעסקת טיעון מגוחכת, כדי להפליל את מנשה ארביב. אגב, איפה הפללת ארביב? זמן רב חלף וארביב עוד לא נקרא למסור גרסה. 
 
וממול, במקביל, חוזרת החצר הנכלולית של פינטו, שהשחיתה מדינה שלמה וחוללה את כל הרוע הזה, לעורר מהומות. כמה ניצבים ובכירי שב"כ ופוליטיקאים בכירים הסתופפו שם, בצלו של הצדיק, נדחקים לגעת בשולי אדרתו או ללחוך את קצה זקנו. איזו עליבות מופלאה. איפה הם עכשיו? חלק מהם כבר לא כאן. פואד בן־אליעזר יועמד לדין פלילי. נוחי דנקנר ירד מנכסיו ועומד לדין פלילי. אני נזכר איך אמר לי בזמנו ניר חפץ, הביריון שדנקנר הציב כעורך "מעריב", שלא כדאי לפרסם חומר נגד פינטו, כי "למה לנו קללת פינטו". 
 
מתברר שלקללה הזו של פינטו חיים משלה. לפעמים היא נטפלת דווקא לבעליה. כמה צדק ניצב יואב סגלוביץ' כשאמר בזמנו שהחצר של הרב פינטו חייבת לעבור דרך בית המשפט. ויכול להיות שהוא טעה כששיגר את אפי ברכה להקליט ולהפליל את מורו ורבו. אני מבין לגמרי את הדמעות של סגלוביץ' בלוויית ברכה ואני לא מקנא בו. מי היה יכול להאמין שככה זה ייגמר. אבל זה לא ייגמר, עד שהחצר הזו של פינטו לא תיחקר. היא ושועיה, וחסידיה, וכל עיתונאיה (גם המתחזים).

צריך לבדוק מי הפעיל את מי, מי שיחד את מי, צריך לעקוב אחר נתיב הכסף. אנחנו חייבים את זה לחברה הישראלית, לשאריות המוסר הישראלי, עכשיו אנחנו חייבים את זה גם לאפרים ברכה. בלי קשר לשאלה אם מעד או נפל דופי בהתנהגותו. כי גם אם אפרים ברכה מעד (ואין לי שום הוכחה לזה), זה לא היה צריך לעלות לו בחייו.
 
2 הסודות של ברכה
אישית, פגשתי אותו פעמיים. לראשונה, אחרי שמסרתי עדות בענייני אהוד ברק. כשסיימתי, הציע אחד החוקרים לעבור אצל אפי ולהגיד שלום. עברנו אצל אפי ואמרנו שלום. פטפטנו דקות ספורות. למרות המחסור בהיכרות מוקדמת בינינו, ברכה ניצל את הצ'אט הזעיר הזה כדי להבהיר לי שבנושא פינטו "יש הרבה דברים שאתם העיתונאים לא יודעים". 
 
לדבריו, פינטו עזר הרבה למשטרה במהלך השנים. ברכה הכיר כנראה את דעתי על הרב פינטו ועל עסקת הטיעון איתו והגן, בעצם, על העסקה ואולי גם קצת על פינטו. הייתה אפולוגטיקה מסוימת בדבריו. בדיעבד, זה אפילו מרגש. עד הרגע האחרון, מסתבר, ברכה לא הצליח להשתחרר מהקשר הרגשי העז הזה למי שהיה רבו, והפך לצרתו.
 
הפעם השנייה, לפני כמה שבועות באילת. הייתי בחופשה משפחתית. באותו שבוע תכננתי לכתוב משהו על ברכה. קראתי תחקיר על טיוח לכאורה של חקירה בזכרון יעקב שנכתב על אודותיו באחד העיתונים. נטרתי לברכה על טיוח לכאורה של חקירה נוספת, חשובה יותר, חקירת "ביביטורס", שנוהלה על ידו לפני כמה שנים. מכיוון שבפרטי החקירה הזו אני בקי מאוד, ידעתי שהיא טויחה. לא ידעתי מי נתן את ההוראה ומאיזה כיוון נשבה רוח המפקד, אבל כן ידעתי ש"עדת המפתח לא חזרה בה" כפי שכתב היועץ, ושעדים רבים נוספים כלל לא נחקרו, ושחומרים חשובים כלל לא נאספו. 
 
בנוסף, עקבתי אחר גרירת הרגליים של המשטרה וגורמי האכיפה השונים בפרשה הנוכחית של מעונות ראש הממשלה. כל הדברים האלה הצטברו למסה קריטית שהייתה אמורה להוביל אותי להתייחסות ביקורתית לאפי ברכה בטורי ב"מעריב".
 
ואז פגשתי אותו בחדר האוכל של המלון באילת. ממש נתקלנו פיזית. במכנסיים קצרים, חולצת נופש וסנדלים, הוא נראה אחר לגמרי. הוא בא לחופשה משפחתית לכמה ימים, עזבו ביום שהגענו. משהו בעיניו נגע בי. הוא נראה עצוב וכבוי. בדיעבד, הוא שידר מצוקה. כנראה הרגשתי אותה. ויתרתי על התייחסות לברכה בטור. אינסטינקט הביקורת שלי פעיל מאוד כשמדובר באנשים חזקים ובעלי שררה. הוא נחלש, אולי אפילו נעלם, כשמדובר בחלשים. ברכה, באותו בוקר באילת, נראה חלש. נחכה קצת, אמרתי לעצמי. כעבור שלושה שבועות, הוא התאבד.
 
אפרים ברכה לקח איתו לקבר סודות רבים. גם סיבת התאבדותו לא נהירה עדיין. הסיפור הזה מורכב ומכיל רכיבים משפחתיים רגישים. צריך לקוות שעמיתיו של ברכה במשטרה וביאח"ה יידעו להמשיך מהמקום שבו הוא הפסיק. ברכה קיבל בחודשים האחרונים כמה פיסות מידע משמעותיות בנושא חקירת פרשת מעונות ראש הממשלה. היום, בדיעבד, אני יודע שהוא חקר אותה ברצינות ורצה מאוד לעבור לחקירה פלילית. עכשיו, אחרי מותו, זה קורה. 
 
אם ברכה התכוון להיות אפרים ברכה האמיתי בחקירה הזו, להרבה מאוד אנשים הייתה סיבה לדאגה. אני מקווה שהמידע שהגיע לברכה מופקד אצל ממשיכיו. יש בו, במידע הזה, רכיבים שקושרים לכאורה אנשים בכירים מאוד לעבירות המיוחסות בפרשת מעונות ראש הממשלה. קצה החוט היה בידיים של ברכה כשהתאבד (האם הוא באמת התאבד?) עכשיו צריך להמשיך ולמשוך אותו.
3 ניצחון האופוזיציה
בינתיים, במעונו החוקתי של ראש הממשלה, הלא הוא משכן הכנסת, רעש מהומה. רצף של שלוש הצלחות לאופוזיציה סיים באבחה אחת את הזחיחות הקואליציונית מהשבוע הקודם. זה החל עם אישור מועד ההגשה החדש של התקציב, שעבר על הקשקש, כשיובל שטייניץ האומלל נגרר ממיטת חוליו בטי־שירט ונעלי ספורט כדי להציל את הקואליציה בשעה 2 וחצי בלילה. מספיק היה להביט על הלחץ סביב נתניהו בהצבעה ההיא, כשראש הממשלה נכנס ויוצא מהמליאה, מתיישב על כיסאות לא לו, אנשיו בהתרוצצות איומה מסביב, והילד (שטייניץ) איננו. בסוף זה עבר.
 
היה גם, כזכור, סיפור הגז, שבו לא הצליחה הקואליציה, למרות מאמצים הרואיים מצד נתניהו, להעביר את סמכויותיו של אריה מכלוף דרעי למליאת הממשלה כדי לאשר את מתווה הגז. נתניהו ניצב בסיפור הזה בפני שוקת שבורה. הוא צריך להמתין לממונה על ההגבלים החדש, בתקווה שזה יסכים למתווה הגז. לחלופין, שוקל נתניהו להביא את מתווה הגז לאישור בפני הכנסת. אם יאושר, זה יכול לשכנע את דרעי לחתום על המתווה, או לשכנע כמה ח"כים לתמוך בהעברת סמכויותיו של דרעי לממשלה. בקיצור, תסבוכת. 
 
אבל השיא הגיע השבוע, כשהאופוזיציה הצליחה לנצח בהצבעה ולהעביר חוק של ח"כ קרין אלהרר (יש עתיד) מעל הראש של הקואליציה. מדובר בהפסד הראשון בהצבעה בכנסת של נתניהו מאז חזר לשלטון ב־2009. חמש וחצי שנים הוא לא הפסיד הצבעה. תחושת החידלון שהתפשטה בשבוע שעבר באופוזיציה פינתה מקומה לרוח קרב.
 
זה התחיל בבוקר, כשמרב מיכאלי התקשרה לעפר שלח ואמרה לו ש"יש לי הרגשה שאפשר היום לגנוב חוק". שלח זרם. המפתח להצלחתה של מיכאלי היה גיוסו של שלח, אחד הקמב"צים המרשימים בכנסת, והכנסתו של ח"כ אחמד טיבי, שיכולותיו הפוליטיות מוכחות, לתוך המזימה. המטרה הייתה לבחור חוק זניח שאינו מעורר התנגדויות, להרדים את הקואליציה (להפסיד בהפרש גדול בהצבעה שלפני), ואז לפרוץ פנימה בבת אחת ולנצח. זה בדיוק מה שקרה. 
 
מיכאלי הציעה חוק של ח"כ מיקי רוזנטל, אבל הוא היה מעורר מחלוקת מדי. טיבי הציע את החוק של אלהרר. עד רגע זה לא ברור לי למה הממשלה התנגדה להצעה החוק המשובחת הזו, שבאה להקל על חלכאי ונדכאי החברה (הנתבעים על ידי ההוצאה לפועל) ולאפשר להם לנהל את ההתדיינות המשפטית בבית המשפט הקרוב למקום מגוריהם. הצעה אנושית, שאינה עולה כסף ואינה משנה דבר. אבל הקואליציה, ברפלקס מותנה (נתעב), התנגדה.
 
בהצבעה שלפני החוק הזה האופוזיציה הפסידה בהפרש עצום. ואז פרצו כולם פנימה והצביעו. שטייניץ, שוב שטייניץ, היה משוכנע שהוא מקוזז עם זהבה גלאון, אבל היא התקזזה בכלל עם אלי אלאלוף ויובל שוב נתפס מבולבל. העסק הזה לא בשבילו, כנראה (אם כי, הוא אחד השרים היסודיים והבקיאים והחרוצים בממשלה). האופוזיציה ניצחה. חלל המליאה נמלא תשואות ושריקות. לניצחון הזה אין ערך מהותי כלשהו, אבל יש לו חשיבות מורלית. הם מאמינים עכשיו שזה אפשרי.
4 חוק ההיגיון
ואז הגיע בג"ץ. בשבוע שעבר כתבתי כאן על העתירה הזו של יש עתיד נגד תפקודו של יעקב ליצמן כ"סגן שר במעמד שר" במשרד הבריאות. נסקרה כאן האמירה בבג"ץ הקודם בעניין הזה, ב־2009, והערכתי שצפוי להיות מעניין. לא תיארתי לעצמי עד כמה מעניין זה יהיה. בואו לא נתבלבל. בג"ץ לא פסק עדיין את פסיקתו, שנדחתה בכמה ימים, אבל השופט חנן מלצר העיר במהלך הדיון כמה הערות שטלטלו את המערכת הפוליטית בכלל ואת ממשלת נתניהו בפרט.


יההי שר או לא? ח"כ ליצמן. צילום: פלאש 90 
דברי השופט מלצר היו בעצם פרשנותו ללשון החוק. ככה בג"ץ עובד וזה תפקידו: לפרש את לשון החוק ולדאוג שייושם כראוי. נכון, אין בחוק סעיף שאוסר על ראש הממשלה לכהן כשר. אבל בחוק הקודם היה. אם היה, למה הוציאו אותו? כך מפרשים את "כוונת המחוקק". לא רק שהוציאו אותו, גם ניסחו וכתבו בחוק החדש באילו מצבים ראש הממשלה כן יכול להיות שר: כששר מתפטר, נפטר, מפוטר או נבצר. וגם אז, רק לשלושה חודשים. פרשנותו של שופט העליון מלצר מקובלת, ראויה והגיונית. מכלל הכן, הוא הבין את הלאו. זו הטכניקה המקובלת במשפט. חבל שאף אחד לא ראה את זה קודם. 
 
ויש חוק נוסף, בכדורגל קוראים לו "חוק ההיגיון". הוא לא כתוב בשום מקום, אבל הוא אמור להיות חקוק אצל כולנו. לפי החוק הזה, לא טוב לעשות דברים לא ראויים, לא סבירים ולא הגיוניים. כשראש ממשלה מחזיק גם בתיק הביטחון, זה נסבל. ענייני המדינה והביטחון שלנו כרוכים זה בזה. כשראש הממשלה מחליט לכונן דיקטטורה מזרח תיכונית חדשה ומחזיק גם בתיק החוץ, גם הבריאות, גם התקשורת וגם שיתוף הפעולה האזורי, צריכים להתעורר סימני שאלה.
 
את סימני השאלה האלה האירה עד עכשיו רק התקשורת. כעת הצטרף אליה בג"ץ. הצורך הקיומי הנואש של נתניהו להיות גם שר התקשורת, ולהציב במשרד התקשורת דחליל מטעמו (אופיר אקוניס) שאפילו לא יכול להיקרא "שר במשרד התקשורת", אלא סתם "נציג הבעלים", הכל כדי שידו הקפוצה של ביבי תמשיך לשלוט במה שנותר מהתקשורת, נדמה לי שלתעלול הזה צריך להגיע מתישהו הגבול. מה יעשה עכשיו נתניהו? נדמה לי שברור מה יעשה. בברירה בין ויתור על תיק התקשורת לשינוי חוק היסוד, הוא ילך על שינוי חוק היסוד. צריך לקוות שייכשל.
 
דווקא בסביבתו של יעקב ליצמן, חתן השמחה, היו מי שהביעו התפעלות מהדיון שהיה בבג"ץ ביום שלישי. "השופט מלצר שאל שאלות של תלמיד חכם", אמר לי אחד מאנשי ליצמן, "כשהציגו בפניו את המתווה המיוחד שמאפשר לליצמן להיות סגן שר במעמד שר, הוא שאל למה אין מתווה כזה גם לירון מזוז, סגן שר הפנים, ולכל שאר הסגנים". 
 
זה אכן היה דיון שהזכיר פלפולי ופרשנויות גמרא. שופטי בג"ץ עלו די בקלות על הקומבינה. הוצג בפניהם מתווה שבו נתניהו יושב עם ליצמן כל שבוע, דן בכל העניינים והפרטים, מקבל את כל ההחלטות וחותם על כל המסמכים שנדרשים לניהול משרד הבריאות החיוני כל כך. נתניהו הבטיח לשופטי בג"ץ שהוא ישקיע את כל הזמן הנדרש בניהול משרד הבריאות, והם כנראה שאלו את עצמם איפה הוא ימצא כל כך הרבה זמן. הרי הוא נדרש לעשות את אותם דברים גם במשרד החוץ, גם במשרד התקשורת וגם במשרד לשת"פ אזורי. מדובר בישראבלוף, שהתפוצץ.
 
השורה התחתונה: האדמו"ר מגור עשה את יעקב ליצמן סגן שר, יאיר לפיד יעשה אותו שר. לפיד, שנלחם לקיצוץ בקצבאות האברכים, יביא להעלאת שכרו של האברך ליצמן ב־2,000 שקל. וברצינות: אם ליצמן אכן יהיה שר בממשלת ישראל, מדובר בצעד משמעותי, אולי אפילו היסטורי, בדרך לשילוב אמיתי של החרדים בחברה הישראלית. העתירה של יש עתיד תיתפס כהיסטורית, במובן החיובי של המילה. מוטב מאוחר.

מלחמות היהודים
בחזית הפנים־דתית, המצב לא משהו. בשטח, מסתדרים נפתלי בנט ואיילת שקד מצוין עם ליצמן, גפני, ואפילו דרעי. לבנט, ששקוע עד צווארו בתיק החינוך (ונהנה מכל רגע), יש רק מילים טובות להגיד על הקולגות החרדים שלו. בחזית התורנית, לעומת זאת, העניינים קשים. הבית היהודי הפסידה השבוע את דריסת הרגל האחרונה שהייתה לה בענייני דת כשהממשלה אישרה את העברת בתי הדין הרבניים למשרד הדתות של דוד אזולאי, וחזרה בה מרפורמת הגיור של אלעזר שטרן. עכשיו מתנהל קרב מאסף על חוק הגיור של ש"ס, שינציח את ההגמוניה השחורה גם על הנושא הזה. אבל זה ממש לא הכל. ההסתערות של השר אזולאי על הרפורמים השבוע, מעבר לחוצפה, עזות המצח, פלגנות ובוטות שלה, הציתה מחדש אש זרה.
 
ב"יתד נאמן" פורסם ביום שישי האחרון ראיון עם הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון היוקרתית וחבר בכיר במועצת גדולי התורה (הזרם הליטאי). הראיון סומן בלוגו "אבני יסוד", קרי מדובר כאן בפסק הלכה של ממש, במה שאנחנו החילונים היינו מכנים "ראיון מכונן", ולא באיזו פליטת פה שנאמרה בעדנא דריתחא. ובכן, הרב דוד כהן מכנה את הרבנים הדתיים־לאומיים, הסרוגים, רבני הבית היהודי ורבני צוהר, בקללה הקשה מכל: הוא מכנה אותם רפורמים. על הנהגת הבית היהודי הוא אומר שהם "חלושי דעת ורפויי אמונה". זה מלווה בקריקטורה שמציגה את רבני צוהר כמרעילים את טוהר ישראל.
 
הנה כמה ציטוטים מאותו ראיון: "מעולם לא היה דבר כזה בכל התקופות, שקמו ארגונים של אנשים בעלי תואר של רב ויאמרו קבל עם ומלואו נגד סעיף מפורש בשולחן ערוך... חלקם מכהן ברבנות הרשמית... זה מצב חדש שקיימים רבנים כאלה, חלקם בארגונים חיצוניים וחלקם רבנים ממלכתיים המעמידים אותנו בפני מציאות של רפורמה ממש... מעולם לא עלה על דעת מי מאנשי המזרחי להכריז בגלוי נגד השולחן ערוך, על מה ידענו שיש ויכוח? על 'היתר מכירה', אבל ויכוח על השולחן ערוך עצמו שיבוא מאן דהו ויאמר שכל מה שנאמר... זה רפורמה ממש... רב שמתיר ריקודי תערובת רחמנא לצלן, אנו כבר לא מדברים על אחד שאמר דברים שהם כפירה ביסוד אמונת ישראל על גבול השמד ממש והכל עם תואר כוזב של רב, הרי זה רפורמה ממש בלא כחל ושרק, האנשים האלו מביישים ומבזים את המוסד הזה והרבנים הנכבדים שישבו שם אבל כל זה איננו מפריע לראשי המזרחי כיום שהם חלושי דעת ורפויי אמונה המדרדרים את קהלם למדרון שאחריתו רפורמים וקונסרבטיבים כפשוטו".
 
מסקנות: זוהי הכרזת מלחמה של ממש, גט כריתות בין החרדים, ובעיקר הליטאים, לבין הרבנות הציונית ממלכתית. האנשים האלה שאנו מכנים חרדים, לא ינוחו ולא ישקטו עד שמיליוני הרפורמים והקונסרבטיבים בעולם, בעיקר בארה"ב, שתורמים ממרצם, דאגתם וכספם למדינת ישראל, ייעקרו מהיהדות והציונות. רק ביהדות מקבל המונח "רפורמה" קונוטציה שלילית כל כך.

בכל שאר תחומי החיים רפורמה זה דבר טוב, לפעמים חיוני, שמשפר את החיים, מתעדכן בהתאם להתקדמויות השונות ומחולל פלאים. אצל החרדים, רפורמה זה גיהינום. הם מעדיפים את אנשי דאע"ש, רק לא רפורמים. אני שואל את עצמי, אם הרפורמים כלל אינם יהודים, אז מה עם בני השבט שלי, החילונים? האם בכלל מגיע לנו לחיות בארץ הזאת? האם אנחנו יהודים?
 
כל זה היה יכול להיות סתם טרדה חולפת, אלמלא העניקה המדינה, בטובה כי רב, את השליטה על כל נושאי הדת בדיוק לאנשים האלה. החרדים, שמבוצרים בחור השחור שלהם מקדמת דנא ומשוכנעים שאצלם הכל בסדר, אין עבירות מין ואין הומואים ואין לסביות ואין פשעים ועבירות קטנות וגדולות (הם כמובן טועים), הם הקובעים איך ניוולד, איך נתחתן, איך נמות ואיך נחיה. כל זה, בחסות הקואליציה הרביעית של נתניהו. קוראים לזה "ברית היסטורית". השם הנכון יותר הוא התאבדות קולקטיבית, או בכייה לדורות, או גם וגם.