הנה עוד טור לציון שנה למלחמת צוק איתן. אין זה טור על המשפחות השכולות; כאבן גדול מנשוא.

זה לא טור על חיילי צה״ל ששרפו שם קיץ שלם, במדים, בחום, בזיעה, במלחמה שיעדיה לא היו ברורים וגם השבוע, כעבור שנה, מי יודע אם המלחמה בכלל הסתיימה. זה גם לא טור על תושבי עזה, נשים, ילדים, זקנים וסתם אנשים רגילים שלא רוצים להילחם ולא רוצים לחפש מחסה מפני הפצצות. זה טור על אנשים רגילים, שכעבור שנה מצוק איתן מרגישים את העול הפסיכולוגי הכבד שהם סוחבים איתם מאז.
אני שומעת זאת מכל עבר, ועוד במקומותינו שבהם מקובל להדחיק פחדים וסיבוכים. הרי גבורתם של ילדים בערים ובקיבוצים בסמוך לגבול גדולה אלפי מונים. מה זה משנה מה הרגישו בלב מיכל מבת ים או עידו מראשון לציון? סתם אזרחים רגילים, ילדים והורים שבמשך קיץ שלם הסתכלו בחרדה על ביצועי כיפת ברזל מגוננים על ראשם. אנשים פשוטים שהרימו את העיניים אל עבר מטריית הקסמים הבלתי הגיונית. במקום להסתנוור מקרני שמש יולי, העיניים נכוו ממעופי חלקי מתכת של טילי טמיר ברקיע. בדשא של השכנים מצאנו חתיכות טמיר. בשידורי הטלוויזיה מצאנו עוד הסבר או תירוץ. בנפש לא חיטטנו מאז, אך ככל אירוע פסיכולוגי מתחום הנשמה, זה מחכה שם. זה עוד יבוא. למלחמת צוק איתן - וזו היא רק תחושה - הייתה השפעה עמוקה על אזרחי הסתם. שלא כמערכות קודמות, משך הזמן, כמות הרקטות, עשרות ההרוגים שלנו, כמויות הילדים שנפגעו בצד האחר, כל אלה כפיגוע נפשי מחלחלים לתוך ההכרה לאט-לאט.
ציון שנה למלחמה מוביל להתמקדות באבל הכבד של המשפחות השכולות. לעיסוק בפצעים הפתוחים. בקיץ הרותח הישראלי, אין פנאי בקץ תריסר ירחים להקדיש מחשבה לסתם אזרחים. אולי זאת רק אני. ובכל זאת: שומעת גם מאחרים. מלחמת צוק איתן העמיקה אצלנו הישראלים את השריטה. זה לא שלא ידענו איפה אנחנו חיים. זה לא שהכל בא כהפתעה. נערות, חיילות ואמהות היינו - וילדינו יצטרכו לעבור זאת גם. צוק איתן היה לקוץ בלב, קוץ בבשר וקוץ בחך והשאיר טעם מר.