אל תאמינו להגדרות במילון. לפעמים הן מדויקות, אבל לפעמים הן שקר מוחלט. הבעיה היא שלעולם לא תדעו מה אמת ומה בדיה עד שהמציאות תגדיר לכם את האמת. לפעמים הפער הזה נורא.
למשל, כשמדובר באסלאם, שהגדרתו היא "דת השלום". זה אחלה סלוגן, קליט, מצלול נחמד, אותי זה שכנע. גם את דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, שאמר את המשפט המוכר הזה בתגובה לפיגועי הטרור שביצעו בסוף השבוע שעבר מחבלים מוסלמים וגדעו את חייהם של 67 איש. הפער האיום בין הססמה הריקה והצינית הזאת לבין המציאות גורם לי לנטות להאמין לאבו בכר אל־בגדדי, מנהיג דאע"ש, שאמר לפני כחודש וחצי: "האסלאם הוא דת של מלחמה. הניפו את נשקכם בכל מקום שבו אתם נמצאים!" והוא מוסלמי, אחד שיודע.
ועוד דוגמה: הרמדאן. על פי ויקיפדיה, מדובר בחודש של התבוננות פנימית, התקרבות לאל, צניעות ואיפוק, כפרה על עוונות, עשיית מעשי חסד והזדהות עם הרעב והקושי, שהם מנת חלקם של עניים או בעלי מצוקה מזי רעב. במשך החודש כולו מקובל להקפיד הקפדה יתרה על הימנעות מחטאים כגון רכילות, הימורים וחטאים מוסריים אחרים. תחושת הרעב אמורה לקרב את המוסלמי אל העניים והסובלים.
מה שקורה בפועל הוא שהעולם המערבי, הנמצא בנקודת השקה עם האסלאם, קובר את מתיו. אנחנו עוברים מרצח לרצח, מלוויה ללוויה. בשם אללה הרחמן והרחום, המוסלמים מאבדים צלם אנוש ושוכחים את מידת הרחמים. הם יורים בנו ומשספים את גרונותינו, דוקרים אותנו וטובחים בנו, והכל כי אלוהים גדול. אללה ואכבר.
הנשיא שלנו אמר השבוע שחודש הרמדאן הופך לנגד עינינו לחודש של טרור ובלהות. הוא כנראה לא מסונכרן עם ויקיפדיה או עם עקרונות האסלאם השוללים בלהות מכל וכל. צעקות של אחיות שכולות, קריעה בחולצה של אבא, דמעות ושכול הן לא חלק מהאסלאם. אלה כנראה תוספות מאוחרות. הרי מדובר בדת של שלום, והרמדאן הוא חודש של צדקה וחסד והתעלות רוחנית.
הנביא מוחמד לקח אוסף של שבטי נוודים פראיים מהמדבר וניסה לזכך אותם, להרים אותם מהפראיות שלהם. הוא מנע מהם אלכוהול (נסו לדמיין את אותו חומר אנושי בתוספת שכרות. כנראה שמוחמד באמת היה נביא, או לפחות השכיל להבין את הטבע האנושי), וניסה לנתב את הכוחות שלהם לכיוונים חיוביים. הוא כשל. הפרא ניצח.
בתדרוך לעיתונאים לאחר הרצח של המתועב של מלאכי רוזנפלד הי"ד, אמר דובר צה"ל מוטי אלמוז שרצף הפיגועים שלו אנו עדים אינו מצביע על אינתיפאדה שלישית, אלא מה שמוגדר בצה"ל כ"פיגועי אווירה". ובכן תא"ל אלמוז, האווירה מחורבנת. להגיד "פיגועי אווירה" זה לכבס מילים. זה בדיוק כמו "טפטופים" מהדרום או "זליגה" מהצפון. למה צה"ל מכבס מילים? כי אם צבא ההגנה היה מסתכל לאמת בעיניים, הוא היה נאלץ "להיכנס" בערבים. הייתה צריכה להיות לו תוכנית אמיתית להפסקת הסיוט הזה, אבל כנראה ששני יהודים בעשרה ימים זה קורבן שאפשר להכיל, אז בואו נקרא לזה "אווירה", נוריד את הראש ונחכה שהיא תשתנה.
אבל לנו נמאס. אנחנו לא יכולים יותר לבכות ולקבור ולבכות. אנחנו רוצים נקמה. אנחנו רוצים שהערבים שרצחו את האהובים שלנו יסבלו. כל כך יסבלו, עד שהשכנים שלהם יחשבו שוב לפני שהם לוקחים סכין או רובה ויוצאים למלא אחר צו האמונה הפנימי שלהם ולקחת את הנשמות שלנו למעלה. ואנחנו לא רוצים שהשם ייקום את דם עבדיו השפוך, אנחנו רוצים שצה"ל יעשה את זה. אנחנו רוצים צדק, אנחנו רוצים הרתעה.
אחרי כל פיגוע תמיד מראיינים את החבר של הנרצח, ואחרי שמבררים איתו את פרטי האימה, שואלים אותו מה לדעתו צריכים לעשות, כאילו הוא ראש הממשלה, שר הביטחון או הרמטכ"ל. זה הרי כל כך לא משנה מה הוא יגיד כי אין לו סמכות ואין לו השפעה. זה סתם, שיחת סלון חסרת משמעות, רק ברדיו. מה שמדהים הוא שהחברים כמעט תמיד אומרים את אותו דבר: תנו עונש לא־מידתי, עונש מרתיע. ובדרך כלל מוסיפים את הברור מאליו - שמעולם לא נעשה: גרשו. הוציאו את המחבל להורג וגרשו את משפחתו.
זה כל כך הגיוני, שזה כואב שזה לא מיושם. יש חוכמה להמונים, תקשיבו להם. מעבר להתפלפלויות של כדאיות ולחץ העולם, יש היגיון פנימי בהצעה הזאת. אז מכיוון שכבר ניסינו להכיל, ניסינו לתגבר סד"כ, ניסינו להפעיל מודיעין וניסינו לתת הקלות לרגל הרמדאן (כי זה חודש מוסרי במיוחד, כאמור, ואנחנו רוצים שדווקא בחודש הזה תהיה כניסה של הרבה יותר מוסלמים להר הבית, שהוא מקום ממתן ביסודו) - בואו ננסה במשך שנה את ההצעה של חברי הנרצחים. להרוג ולגרש. מקסימום לא יצליח. לא נפסיד שום דבר.