בתשעה באפריל השנה הייתה אמורה אמריקה לציין 150 שנה לסיום מלחמת האזרחים. ולא ציינה. האומה המסורה לאירועים ולאישים חשובים בהיסטוריה שלה ומקפידה לציין אותם באופן מסודר, הניחה ליום השנה למלחמת האזרחים לחלוף מתחת לרדאר ללא תרועת החצוצרות הרגילה.

באומה שגם יום הזיכרון לחללי מלחמותיה הוא עילה לברביקיו, פיקניקים וסופשבוע ארוך, הסתפקה התקשורת באזכור קורקטי של התאריך העגול, ולא נכנסה לדיונים מעמיקים במלחמה ובסיבות שהביאו לפריצתה. מישהו עלול לחשוב שהמלחמה פרחה מזיכרונם, אבל האמריקאים זוכרים היטב. מכיוון שהם זוכרים את הכתם השחור הגדול המוטל על ההיסטוריה שלהם, שאינו יורד בכביסה ואינו דוהה, בחרו שלא לפתוח את הכספת ולשוב ולפשפש בתוכה. מלחמת האזרחים מקובעת בתודעה האמריקאית כרימון יד חי שנצרתו נשלפה. אינך קופץ עליו אלא נמלט מהחדר.

אמריקה גאה בגיבורי מלחמותיה. גם במלחמות עצמן היא גאה. זה תמיד משהו בנוסח ״קומוניסטים מאיימים להשתלט על הילידים באיזה חור בדרום־מזרח אסיה (או המזרח התיכון)״, או ״עריץ ערבי פלש למדינה שכנה ועלינו להציל אותה מהתנהלותו האכזרית (ולהגן על מחירי הנפט וזרימתו התקינה)״. ואילו מלחמת האזרחים, שמחירה בחיי חיילים היה 620 אלף, המספר הרב ביותר של חיילים אמריקאים שנהרגו במלחמה, ועיקרה היה עימות אידיאולוגי בנושא תופעת העבדות (ארבעה מיליון עבדים שחורים היו באמריקה בשנת 1860), חצתה את האומה למצדדים ומתנגדים. סופה היה שהדרום פרש מהאיחוד והכריז על עצמאות ומלחמה. זהו סוג הזיכרונות שגם אם אינך יכול להיפטר מהם, אינך חוזר אליהם בהתנדבות.

חרפת העבדות רדפה את אמריקה מאז הקמתה. הדברתה הייתה שאלה של זמן ושל מוכנות המערכת הפוליטית להכריז עליה מלחמה ולהוציא אותה מחוץ לחוק. את העבדות צריך היה להכניע כבר בימי תומס ג׳פרסון, בעל עבדים בעצמו, אבל הוא גלגל את הדלי הלאה, במדרון ההיסטוריה. היה צריך משפטן נחוש, עיקש ואמיץ כאברהם לינקולן, שנבחר לנשיאות ב-1860, כדי שישים את העבדות בראש מעייניו ויטפל בה, וגם יבין שהעימות ידרדר למלחמה.

אבל יותר משהיא ממאנת לחזור לסיבות שהובילו למלחמה - גם משום שהן שבות ומתלקחות בירי מנשק חם באמריקה 2015 - אין כרגע לאמריקה הכוח הנפשי להתמודד עם האכזריות והשנאה שבהן קרעו אמריקאים איש את אחיו לגזרים. מלחמת האזרחים השאירה בנתיבה את המראות האכזריים ביותר בתולדות אמריקה. מראות שהתרגלנו אליהם ממלחמת העולם השנייה ומכל מקום שבו נערמים עשרות אלפי חיילים מתים בערימות, כעלי שלכת שנפלו, או נקברים בקברי אחים אלמוניים. אמריקה מלאה בתי עלמין של חללי מלחמת האזרחים. לפעמים הם קבורים בערבוביה, דרום וצפון יחד. לעתים הצליחו מפקדי החללים לשלוח את המתים הביתה, לקבורה בידי הוריהם.

נראה שחלק מהנפש האמריקאית דווקא עורג להווי ולסגנון של מלחמת האזרחים, אחרת כיצד אפשר להסביר את התופעה הלא חדשה של משחקי ה-Reenacment - תחביבם של אלפי אמריקאים להתחפש בוויקאנד לחיילי הצפון והדרום במלחמה, עם המדים, הציוד והנשק של התקופה ולבלות את ימי המנוחה שלהם בשחזור קרבות מפורסמים מהמלחמה כשהם מקפידים להתנהג, לאכול ולשתות כפי שהיה נהוג במלחמה, גם כאשר הם סוטים מההיסטוריה ומתעקשים לקיים יחסים באוהלים עם נשותיהם שבאו איתם. לא משהו שאפיין את מלחמת האזרחים.

לא רק שמלחמת האזרחים מהדהדת בתודעה האמריקאית והם נראים רע מאוד במראה השבורה שבה הם ניבטים, היא גם לא נגמרה. העבדות איננה עוד, לפחות לא במתכונתה החוקית, אבל אמריקה נלחמת עדיין על אותם נושאים מדממים ומפלגים: גזענות, יחס מפלה לשחורים ומיעוטים אחרים, מעשי לינץ׳ והצתת כנסיות בדרום וגאוותו הרמוסה של הדרום והתחושה שהמלחמה שללה ממנו את זהותו, את מורשתו התרבותית ואת תרומתו לחיים באמריקה. זהו מקל דינמיט שהפתיל שלו עדיין בוער.

ג׳ושוע לורנס צ׳מברליין היה מורה בעיירת הולדתו, ברואר, מיין, כשפרצה מלחמת האזרחים. תושבי ניו אינ-גלנד הם היאנקים המובהקים באמריקה. אנשים פרטיים, לקוניים, עצורים ומחושבים, שאופיים משקף את סגנון חייהם המאתגר בחורפים ארוכים וקשים. הם גם בדלנים בדרך כלל, הן בנושאים פנים-אמריקאיים והן בנושאי חוץ, ואינם ממהרים לקפוץ על אופנות מלחמתיות חולפות או על עימותים שיסתיימו בהצלחה בלעדיהם.

אבל לורנס צ׳מברליין היה מהזן הפטריוטי, האידאולוגי והמתנדב. זה שמאמין שאינו רשאי להניח לאחרים לעשות את העבודה השחורה עבורו ובמקומו. באופן מפתיע, מיין דלילת התושבים נטלה חלק משמעותי במלחמת האזרחים ושלחה לצבא הצפון יחידות ששמען וגבורתן יצאו למרחקים.

עם שניים מאחיו התנדב המורה ממיין ואחד האינטלקטואלים החשובים במדינה לצבא הצפון. הוא היה נשוי ואב לילדים קטנים. בביתו התגורר המשורר האמריקאי הגדול הנרי לונגפלואו. אורחת קבועה אחרת בבית צ׳מברליין הייתה הארייט ביצ׳ר סטו, טרם שכתבה דבר מה נחשב, שהכריזה ערב משפחתי אחד בהפתעה שהיא כותבת סיפור על עבדות בקנטאקי וביקשה את תגובת הנוכחים. שמו הזמני של הספר היה ״החיים במחיצת הנחותים״. במהלך כמה סופי שבוע עוקבים הקריאה ביצ׳ר סטו מכתב היד שלה לבני צ׳מברליין ושוחחה עליו. איש לא יכול היה לנחש שבעת סיום הכתיבה ייקרא הספר ״אוהל הדוד טום״ ויהפוך לאחד מגדולי רבי המכר של כל הזמנים.

״הדרום עלב בדגלה של האומה״, כתב צ׳מברליין. ״כבודו וסמכותו של האיחוד נפגעו בפומבי ובמלחמה מרה. לבסוף הבין הצפון את הכוונה וההיקף של המרד. האומה התעוררה לסכנת השעה ולחובה שהביאה... המלחמה הזאת, כה יקרה בדם ובכסף, לא תגיע לסיומה עד אשר אנשי הצפון יהיו מוכנים לעזוב את משרותיהם וחייהם הטובים, להקריב את האינטרסים האישיים שלהם, להציל את ארצנו ממבוכה ולהגן על האומה מפני בוגדנות״. כתב ועשה.

״ה-20 ממיין״, הגדוד שאליו הצטרפו האחים צ׳מברליין, היה אפקטיבי כפי שרק אספסוף עצמאי, דעתני ונטול מרות יכול להיות. היחידה מנתה אלף חיילים מרחבי מיין, מובטלים, גנבים וחלכאים. מעטים בלבד היו מהחומר הנכון, כמו צ׳מברליין ונציגי קולג׳ בודין אחרים. המפקדים ידעו שזאת תהיה משימה קשה להפוך את המיינרים לחיילים מאומנים וממושמעים. משמעת לא הייתה הצד החזק של אנשי מיין. מפקד הגדוד, קולונל אדלברט איימס, היה האיש שנבחר לפקד. בוגר ווסט-פוינט, שפציעתו הראשונה הייתה בקרב בבול ראן, שעל תפקודו בו הוענקה לו מדליית הכבוד של הקונגרס.

״ה-20 ממיין״ הוקם ב-29 באוגוסט 1862 ופורק ב-16 ביולי 1865. בשיאו היו בו 1,621 לוחמים. 147 מהם נהרגו במלחמה. 15 שבויי מלחמה. 381 פצועים. 146 מתו ממחלות. היחידה השתתפה ברוב הקרבות המכריעים והגורליים במלחמה. קרב האש הראשון שבו השתתף ה-20 היה באנטיטם, הנחשב לקטלני ביותר במלחמה.

ה-20 נשלח לזנב ביחידות דרומיות נסוגות והחליף איתן מטחי יריות בודדים. בקרב הראשון שלו ישב צ׳מברליין זקוף תחת אש על סוס באמצע נהר שוצף ועודד את פקודיו לחצות אותו. הוא נשאר במים עד שהסוס שעליו רכב נורה בראשו. זה היה הסוס הראשון משישה שנורו תחתיו במהלך המלחמה. כלפי המפקד איימס חשו המיינרים טינה עזה. הוא היה בעיניהם איש צבא בכל מאודו, נטול כל דקויות אנושיות, שלא ידע להעניק יחס אישי. צ׳מברליין, סגנו, נהנה מאהדת חייליו. ״סגן המפקד שלנו הוא אחד האנשים הטובים אי פעם״, הכריז טוראי אחד, ואחר הוסיף ״הוא חדור צבאיות, אמיץ לב, אך רגיש ומתחשב ומתייחס לאנשים כאנשים ולא ככלבים״.

את ביתו של צ'מברליין בעיירה ברנסוויק, 2 Potter Street, שיפצה עמותה מקומית המקדמת את פועלו כמורה, מפקד ופוליטיקאי. זאת יוזמה חובבנית למדי, עם תקציב דל, שהיא תחביבם של כמה בעלי עניין. הבית הוסב למוזיאון בסגנון השגור, שבו מבקשים האוצרים לעצור את הזמן מלכת באמצעות מסמור הרהיטים והחפצים שליהקו את חייו של צ׳מברליין לרצפת העץ ולקירות. הם גם זרקו פנימה את מדיו, את כלי הנשק ששימשו אותו, את המדליות שהוענקו לו וצילומים ומפות של הקרבות שבהם השתתף.

המבקרים בבית נלקחים למסע ארוך ומייגע בשתי קומותיו. שומעים בסבלנות גרסה ארכאית ואנקדוטלית מדי של חלקו במלחמה ומתבקשים להרים תרומה למאמץ שימור המורשת. זהו בית שראינו יפים, מרשימים וחכמים ממנו. אפילו ביתנו, שנבנה ב-1830, עתיק יותר מביתו של צ׳מברליין.

זו לא הייתה חובה עיתונאית, ושעתיים נהיגה היו מיותרות, אבל 30 מייל דרומית לברנסוויק שוכנת פורטלנד, תל אביב שלנו שעליה איננו מוותרים. על הקירות היו תלויים קטעים מכתבי צ'מברליין, שסיגל לעצמו סגנון כתיבה מתלהם ולא מייני בעליל: ״רומחים לוהבים ודגלי יחידה מוכתמים בדם וחרוכים באש. טורים של עשן מיתמר וחרבות שלופות, כולם מצביעים ומורים קדימה! מי ימות מוות מכובד יותר או יחלום על קבורה זוהרת יותר? מתים בשירות כבוד האומה ונישאים לקבורה על גבי הזוהר המטאורי של ביתם הצפוני!״.

במובנים רבים התחדש הדיון במלחמת האזרחים בעקבות טרילוגיה על המלחמה שכתבו בשנות ה-70 מייקל וג׳ף שהארה, אב ובנו. הטרילוגיה הזאת שימשה מסד לשלוש מיני-סדרות שהופקו בתחילת שנות ה-90 עבור TNT, אחד מערוצי הטלוויזיה של טד טרנר, דרומי גאה, שהורה לאנשיו להפיק סדרות על מלחמת האזרחים עם אחד התקציבים הגדולים שעמדו אי פעם לרשות ערוץ טלוויזיה. ״גטיסברג״, ״אלוהים וגנרלים״ ו״אנדרסונוויל״ (בית הכלא הנודע לשמצה מהמלחמה) הם ״שורשים״ של הלבנים, ובשני הראשונים מופיע לורנס צ'מברליין, שאותו מגלם ג'ף דניאלס נעים הסבר וההליכות. את רוברט אי. לי מגלמים בשתי סדרות שונות מרטין שין ורוברט דובאל, הטוען לקרבת משפחה לרוברט אי. לי. טרנר הדרומי הוא שהזריק לתודעה האמריקאית את צ'מברליין ופועלו. עד אז היה סיפורו תחום בגבולות מיין.

דווייט אייזנהאואר, מפקד כוחות בנות הברית במלחמת העולם השנייה והנשיא בשנות ה-50, שהעריץ את מנהיגותו של הגנרל לי, לקח את פילדמרשל מונטגומרי לביקור בשדה הקרב בגטיסברג, פנסילבניה, כישלונו הצבאי הגדול ביותר של לי ונקודת מפנה במלחמה. השניים השקיפו על האתר שבו התנהלה התקפתו הישירה על הגבעה של גנרל פיקט (Pickett's Charge) והשתוממו על ההחלטה להסתער על הגבעה חזיתית, במקום לאגף אותה. ״לי כל כך כעס על מיד (המפקד הצפוני - ר״מ) שאני משוכנע שהיה מוכן להכות אותו בלבנה״, אמר אייזנהאואר.

בסדרה ״הומלנד״, לא מראה מקום היסטורי שאני חוזר אליו בחדווה, טרם שנתלה ממנוף עד צאת נשמתו בכיכר בטהרן, לוקח ניקולס ברודי, חייל המארינס הג'ינג'י שהתאסלם בשבי וחזר לאמריקה כמחבל, את משפחתו לביקור בשדה הקרב בגטיסברג. כשהוא משקיף על הגבעות השלוות והמוריקות מתאר ברודי לילדיו את הקרב, ונראה שהוא מתרגש ומתעמת עם מעשיו.

ב־1 ביולי 1863 נערכו צבאות הצפון והדרום לאחד הקרבות המכריעים והגורליים במלחמה. שני הצדדים הבינו שזהו קרב יוקרה מורלי והשליכו לתוכו כמות בלתי סבירה של חיילים. היו מי שספרו 15 גופות חיילים מונחות על פיסת אדמה בגודל של שני מטרים רבועים. 10,500 מורדים הסתערו על הגבעה בגל הראשון ו-5,675 מהם נהרגו. אבות מצאו את בניהם מוטלים מתים בעשב. בסך הכל נהרגו בקרב גטי-סברג 28 אלף חיילים דרומיים. יותר משליש מצבאו של לי.

מזועזעים מהמחיר הכבד ששילמו, 23 אלף מחיילי הצפון נהרגו בקרב, שכחו כוחות הצפון לזנב בלי, ללכוד אותו על גדות הפוטומק ולחסל את צבאו. לינקולן רתח על מפקדיו שהחמיצו את ההזדמנות להכריע את גורל המלחמה. יומיים לפני הקרב קיבלו חיילי ה-20 חיסון נגד אבעבועות. כנראה שהחיסון היה מקולקל, שכן חיילי היחידה חלו בגרסה קלה של המחלה שהפילה אותם למשכב. שלושה מחייליה מתו ושלושה תריסרים אחרים נשלחו חזרה למיין, עד שיחלימו וישובו לאיתנם.

כפי שהאירוע מנוסח במסמכים היסטוריים, יש מקום לתהייה אם היה זה הסיפור האמיתי או שחיילי מיין לקו בדלקת עזה של קרום החשק, מחלה שהייתה שכיחה למדי במלחמת האזרחים ומסבירה את מספרם הרב יחסית של העריקים מהחזית שניסו לשוב לבתיהם. שלושת האחים לבית צ׳מברליין רכבו יחדיו. פגז נחת סמוך אליהם והתפוצץ. צ'מברליין הבין את גודל הסכנה ואמר לאחיו: ״זה לא מוצא חן בעיני. עוד פגז קרוב כזה יעשה את חייה של אמנו לקשים ביותר״. את אחיו ג'ון שלח לראש הטור ואת אחיו טום לסופו, לטפל בפצועים.

על ראש גבעה סתמית בפנסילבניה בשם Little Round Top, היה צ׳מברליין הכל חוץ מאשר מוכן לקרב הגדול. הוא היה חלש מפציעה קודמת וסבל מחום שהחליש אותו. בעיקר היה חסר לו ניסיון צבאי שיהלום את גודל המשימה. הייתה לו סיבה טובה להיות מהוסס, אבל כהרגלו הוא גייס נחישות לפקד על חייליו, אך פקודותיו סיפקו מעט תובנה או נחמה. מפקדו הישיר הורה לצ׳מברליין: ״אחוז בגבעה בכל מחיר״.

מימינו, נסתרים מהעין, היו שלושה גדודים נוספים מהחטיבה. משמאלו, גבעה מיוערת ומסולעת. במונחים צבאיים היה האגף השמאלי שלו ״באוויר״ - חשוף ופרוץ להסתערות האויב. החיילים בנו לעצמם מחסות לא אפקטיביים מענפים יבשים. לפני שגמרו להציב אותם, החלו כדורים שורקים סביבם. בניגוד לכל היגיון צבאי ובהחלטה מוזרה שלא תאמה את התכסיסנות שיוחסה לו, תקפו כוחות המורדים של לי את קו ההגנה הצפוני על הגבעה בהתקפה חזיתית. צ'מברליין פקד על אנשיו ״לסרב להתקפה״, כלומר, להדוף אותה.

מה שהתפתח במשך שלושת ימי הלחימה היה קרב שאליו נשלח מספר גדול של לוחמים שנקצרו בהמוניהם. שעה שאנשיו נפלו סביבו התהלך צ׳מברליין תחת אש כבדה, כשהוא מפקד אישית על כל היבט של הקרב ועל כל עמדה נידחת של חייליו. גבוה ובולט במדיו המהודרים היה צ'מברליין מטרה נוחה. אחד מחיילי הדרום מאלבמה זיהה אותו וירה עליו ישירות, אבל את הכדור שהיה מיועד לו ספג חייל שסוכך על צ'מברליין בגופו. שני כדורים אחרים פגעו בו. אחד בכף רגלו והשני נהדף מהנדן של חרבו.

למרות פציעתו המשיך צ׳מברליין להילחם והגן על הגבעה. ״הלוך ושוב לאורך קו ההגנה״, תיאר אחד מחייליו, ״עם מילת עידוד או אזהרה, גבר שקט שחזותו השלווה הסתירה את האש היוקדת בחזהו של לוחם עם לב של ברזל, שללא רקע וידע הפגין אומץ נדיר תחת אש, אלתר ותיקן עמדות ותמך בגדוד בשעות הקשות ביותר״. חייליו ירו 30 אלף כדורים באותו יום. ״דם נקווה על הסלעים הקעורים בשלוליות גדולות״.

צ'מברליין סיפר כי ״הלוחמים משני הצבאות התערבבו זה בזה, כמו גלים המתנפצים על החוף. לפעמים הקיפו אותי יותר חיילי אויב מאשר חיילי״. כאשר החיילים היו קרובים מדי לירות איש באחיו, הורה צ'מברליין לחבר כידונים, אבל הקרב לא היה נתון יותר לשליטת מפקדיו ולקח חיים ומוות משלו. הצדדים נלחמו בחרבות, באקדחים, בידיים. החיילים נפלו מתים ופצועים אחד על השני. גלי ההתקפה נהדפו פעם אחר פעם. דבר אחד ברור: אלמלא ״ה-20 ממיין״ וצ'מברליין בראשו וקרב ההתאבדות הנדיר שניהלו מול כוחות עודפים, היה לי מנצח בגטיסברג ומעביר את הלוחמה למדינות הצפון. קשה להעריך את תוצאות מלחמת האזרחים על רקע התרחיש הזה.

ב-9 באפריל 1865, בבית קטן באפומטוקס, בא רוברט לי לחתום על כתב הכניעה בפני ידידו, מפקד צבא הצפון יולי-סס ס. גרנט. לינקולן היה נחוש אך הוגן. הדרום לא חתם על כניעה מבישה אלא על שבועה מחדש לשוב לאיחוד ושמירה על החוקה, כולל החוק לביטול העבדות. ועדיין זו הייתה גלולה מרה לבלוע. הדרום היה הרוס עד היסוד. כלכלתו משותקת והתוכנית לשיקומו (reconstruction) טרם הונחה על השולחן. כאות הוקרה על תרומתו של צ'מברליין לניצחון, בחר בו גרנט לפקד על החיילים שהשגיחו על טקס הכניעה. רכוב על סוסו השישי, מרשים בחזותו וביציב-תו באוכף, השגיח צ'מברליין על הטקס ובסופו שב הביתה. הוא היה עדיין צעיר יחסית כאשר התמנה לדיקן של הקולג' בבודין. בקריירה הפוליטית שלו שירת ארבע קדנציות כמושל מיין. הוא מת בפורטלנד ב-1914. בן 85 היה במותו.

רוברט לי חזר לווירג'יניה ועמד בראש בית ספר שנהרס במלחמה בשם וושינגטון קולג'. ביום שבו נכנס לתפקידו נשבע לי אמונים לחוקה האמריקאית ולהיות חבר נאמן באיחוד. אין פלא שהאמריקאים לא שבים ומבקרים מבחירה במורשת מלחמת האזרחים. היא נותרה האירוע המביש והמיותר ביותר בתולדות אמריקה. ביטול העבדות לא אמור היה לעלות במחיר חייהם של 620 אלף חיילים ומי יודע כמה אזרחים.