על האופנוע

לא נטלתי חלק בהפגנת המיליון (שהשתתפו בה 300 אלף איש ואישה) לא בהפגנת ה-300 אלף (שהשתתפו בה 100 אלף) ולא במחאת המאה אלף (שבוטלה ברגע האחרון בשל מיעוט משתתפים).

בכל הפגנה תמכתי: באתיופים, בסרדינים, במילקי, בקוטג', אפילו במכנסונים, על אף שאני כבר לא תלמידת כיתה ז'. והמחאה הכי צודקת של הזמן האחרון היא הדרישה להחזרת הפצפוצים לאריזות הפצפצים - אין דרישה צודקת מזו, במיוחד לאומה שנעה על הספקטרום האוטיסטי וזקוקה לעיסוק חזרתי כפייתי: מפחידים אותנו עם פצצה מאיראן, מוכרים את הגז הטבעי שלנו לטייקונים, אז לפחות שייתנו לנו להירגע בפצפוץ פצפצים.

כמו כן, אני רוצה לצאת בקביעה חד-משמעית, נסחפת, ואולי אפילו נכונה. אף הפגנה לא הצליחה לשנות שום דבר. כידוע, ההישג העיקרי של כל הפגנה הוא לעצבן את מי שלא השתתף בה. אדרבה, הפגנות האביב הערבי הביאו את ההפך הגמור מדמוקרטיה. המחאה החברתית גרמה למחירי הדיור לעלות, ובאופן תמוה, חבורת הסטודנטים התמימה שהתכנסה בכיכר טיאננמן, לא הצליחה לגבור על הטנקים הרומסים של השלטון הסיני.

אני לא רואה את ביבי, שטייניץ ותשובה אומרים זה לזה ״תראה, 213 מפגינים יצאו נגד המתווה. אם הם ימשיכו להרים שלטים, לא תהיה ברירה אלא לפרק את המונופול ולהוריד את מחירי הגז. זה מבאס, אבל אין מה לעשות מול אזרחים שמרימים שלט״. אומרים המפגינים: ״אולי זה לא ישנה, אבל זה חשוב״. בשביל חשוב אני לא אצא מהבית. ואתם מוזמנים להוריד את הגבה שהתרוממה, כי גם אתם לא יצאתם להפגין, אז אנא.

ושלא תחשבו - אני כן מוחה ומתנגד. אבל אני גם נגד לצאת לרחוב עם שלט בשביל להגיד שאני נגד. מה שהופך אותי לנגד-נגד, שזה בעד, או במילה אחרת, אפתי. הפרוצדורה משביתה אותי. שנאת ההתארגנות מבטלת את היכולת שלי למחות נגד משהו. להשמיע עוד קול צניפה בעדר סוסים צוהל -נראה לי מיותר.

השבוע התארגנה מחאה של אופנוענים נגד ההגבלות החדשות של עיריית תל אביב, שהחלה לאסור חניית כלי רכב דו-גלגלי על מדרכות מרכזיות בעיר. כדי למחות ולהדגים את ״היום שאחרי״, אופנוענים תפסו מקומות חניה של מכוניות.

הרשויות אמורות לחבק את נהגי הקטנועים, ולשכנע את מי שמחזיק בטמטום התחבורתי שקרוי ג'יפ עירוני לעבור לקטנועים חסכוניים בדלק ובזיהום אוויר. ההיגיון אומר - תחנו איפה שאתם רוצים, רק תישארו על דו-גלגלי.

אני רוכב על קטנוע, חונה על מדרכות, לא מפריע להולכי רגל ומחייך באדיבות לעוברי אורח, ויחד עם זאת, לא חשבתי לרגע לצאת מדירתי הממוזגת, לנסוע לתל אביב באמצע יום שלישי (שאומנם חלה בו הקלה בעומס החום, אך שיעורי הלחות בו נותרו גבוהים), להחנות את קטנועי ברחוב ביאליק, על כחול-לבן, במקום שמיועד למכונית - וכל זה רק כדי להוכיח את הנקודה.

ואם מחאת הקטנועים לא הצליחה להוציא אותי מהבית, שום דבר כבר לא יצליח. אני אסכים לכל החלטות הממשלה, ובלבד שלא איאלץ לצאת לרחובות. מה לי ולרחובות. אני איש של בית. גם אם מירי רגב תתחיל לשרוף ספרים, מחירי הדיור יאמירו, אהיה עבד נרצע של טייקונים, שהילדים ילמדו כסרדינים, האתיופים ימשיכו להיות מופלים, דאע״ש ישתלט על אזור הדרום, לא אצא. ממילא לא תכננתי לקרוא או לרדת לאילת. אני לא אדם שהופך שולחן. מימי לא עשיתי סקנדל. אין לי מושג איך עושים סקנדל. מובן שיש לי עקרונות, אבל להילחם עליהם - זה בניגוד לעקרונותי.

-----

1. סטטוסים שמתחילים במילים ״היי, זאת שלי״

2. איל שני מתאר חיתוך של חציל

3. סיפורי ג׳קי לוי על שכונת מוסררה בירושלים

4. הקריאות הנוספות של המציל בים ״כן, כן, את עם האדום, כן, את עם האדום״

5. ונטלי עטיה שוב מבכה את היחסים עם איציק זוהר