כשמדובר בסוגיות משפטיות שיש להן השלכות פוליטיות נוהג בג"ץ בדרך כלל להוציא לממשלה כרטיס צהוב לפני שהוא מוציא כרטיס אדום. הנה, לפני כחמש שנים הוגשה עתירה נגד יעקב ליצמן בנוגע לכהונתו כסגן שר הבריאות בתואר וכשר הבריאות בפועל, בטענה שהמינוי אינו חוקתי.
בשנות ה־50 נהגו נציגי הסיעות החרדיות לכהן בממשלה כחברי ממשלה לכל דבר ועניין. אולם בשל שיטת הממשל שלנו, שעל פיה השרים נושאים באחריות משותפת לכל פעולות הממשלה, התעורר חשש אצל הרבנים מנהיגי הסיעות החרדיות, שממשלות ישראל עלולות לפעול שלא על פי ההלכה. למשל, לאשר תחבורה ציבורית בשבת.
הרבנים סירבו לאשר לנציגיהם בממשלה לשאת באחריות המשותפת ולכן החליטו על מינוי סגן שר שאינו נושא באחריות, אך בפועל עומד בראש המשרד שעליו הוא מופקד ואחראי רק לפעולות משרדו.
בג"ץ אבחן את הקושי החוקתי במהלך של "כאילו", אך לא פסל אז את ליצמן. כעת הגיעה השעה לכרטיס אדום. הפטנט הזה בעייתי ומצריך אסדרה. אחת האפשרויות היא ששר הבריאות יהיה פחות מוטרד ועסוק מראש הממשלה, שמכהן כיום בתפקיד. אך נראה שהאפשרות הנכונה היא להשיב עטרה ליושנה, ושהרבנים ישובו ויאפשרו לנציגיהם לכהן כשרים, על כל המשתמע מכך.
בנוגע לאפשרות כהונתו של ראש הממשלה כשר בתפקידים נוספים בממשלתו, זו כבר סוגיה אחרת. בית המשפט העליון השמיע בדיון השבוע הערות שמהן אפשר ללמוד שלדעתו המצב המשפטי אינו מאפשר לנתניהו לכהן גם כשר הבריאות, התקשורת והחוץ. אז זהו, שזה לא בהכרח נכון.
מאז יומה הראשון של המדינה ורוב תקופת כהונתו שימש דוד בן־גוריון ראש הממשלה ושר הביטחון. כך נהגו גם לוי אשכול, יצחק רבין, אהוד ברק, ובתקופה מסוימת גם מנחם בגין, שכיהן בה בעת גם כשר המשפטים. איש לא מחה, ואפילו בג"ץ לא אמר דבר.
ויש גם טעם פרקטי: מבחינה חוקתית ולאחר אישור הכנסת, רשאית הממשלה להעביר תחומי פעולה ממשלתיים ממשרד אחד לשני. זה מהלך שגרתי, כך שגם אם בג"ץ יחליט שרה"מ אינו יכול לכהן גם כשר בממשלתו, לא תהיה כל מניעה חוקתית להעביר את תחומי הפעילות של משרד הבריאות ושל משרד התקשורת למשרד רה"מ. נגד זה אפילו בג"ץ לא יכול לעשות דבר.
הכשל של בג"ץ נובע מהפרשנות שעל פיה אם אין בחוק סעיף מפורש המתיר זאת, המשמעות היא שהמעשה אסור. ולא היא. בתיקון שנעשה באמצע שנות ה־90 ל"חוק יסוד: הממשלה", שעיקרו היה בחירות ישירות לראשות הממשלה, הוסף סעיף מיוחד שקבע שרה"מ יוכל לשמש גם שר. אולם הבחירה הישירה בוטלה והחוק שונה בהתאם והסעיף הושמט, כי לא היה בו עוד צורך. ביהמ"ש העליון נוהג לומר שהוא אינו עוסק בשאלות תיאורטיות. אם כן, טוב יעשה אם ירפה מן העניין.
לא סמנטי
מרגיז, מקומם ומעציב שדווקא בימים שבהם ביהמ"ש העליון האמריקאי צועד צעד ענק קדימה בעניין חירויות האזרח וקובע כי על פי החוקה האמריקאית יש להתיר נישואים בין בני אותו מין - ממשלת ישראל צועדת שני צעדים אחורה אל תהום וחשיכה, מבטלת את רפורמת הגיור ומעבירה את האחריות לבתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות.
באופן מסורתי יוני הוא חודש חשוב במערכת המשפט האמריקאית. ביהמ"ש העליון, שיוצא לפגרה בחודש יולי, מסיר מעל שולחנו את הסוגיות הכבדות המחכות לפתרון. ואכן, בחודש שעבר הוא פסק פסיקה עקרונית מהמעלה הראשונה כאשר קבע כי נישואים חד־מיניים הם חוקיים.
ראוי לזכור שמדינות אחדות בארה"ב הכירו בכך כבר לפני כמה שנים, אך שאלת חוקיותם הייתה תלויה ועומדת. באמצעות חקיקה פדרלית - להבדיל מחקיקה מדינתית - התוצאה היא שהנישואים החד־מיניים מוכרים כחוקתיים בכל ארה"ב, כולל במדינות שסירבו לאשר אותם בחוקי המדינה.
הדרך לפסיקה הייתה ארוכה ומלאת חתחתים. לפני יותר מעשור פסק ביהמ"ש העליון שחוקים האוסרים יחסים הומוסקסואליים מבוטלים. שנים אחדות אחר כך הוא פסק שעל הממשל הפדרלי להכיר בנישואים חד־מיניים באותן מדינות שבהן המחוקקים המדינתיים אישרו אותם. בו בזמן שינה הקונגרס האמריקאי את החוק שפסל שירות צבאי של הומוסקסואלים ולסביות, ובכך הונחה התשתית לפסק הדין המתקדם והצודק האחרון.
אין ספק שפסק הדין הזה הוא ציון דרך משמעותי בהגנה על זכויות הפרט באמריקה, וכפי שהניסיון מוכיח הוא יאומץ גם במדינות אחרות בעולם. אפשר להניח בוודאות שהוא לא יאומץ במלואו בישראל, אך יש סיכוי רב שהוא יגרום לכך שהמדינה תמצא דרכים חלופיות להכיר בנישואים חד־מיניים, אם בדרך של חקיקת חוק ברית הזוגיות או בכל דרך יצירתית אחרת שתתקן את העוול.
עד שזה יקרה, השבוע החליטה הממשלה על שני מהלכים הפוגעים בזכויות הפרט ובמעמד האישי של אזרחי ישראל: ביטול רפורמת הגיור שהתקבלה אך לפני שנה והחזרת הפיקוח המינהלי על בתי הדין הרבניים למשרד הדתות.
בשנים האחרונות היו בתי הדין הרבניים נתונים לפיקוח המינהלי של משרד המשפטים. זה לא עניין סמנטי, טכני ונטול ערך. הדיינים הם שופטים לכל דבר ועניין. הם מקנים זכויות ומטילים חובות, ובנסיבות אלה משכנם הטבעי הוא במשרד המשפטים, המפקח ומנחה מינהלית את בתי המשפט ואת בתי הדין של העדות האחרות. למשרד המשפטים ישנם כל הכלים הראויים והמתאימים לבצע את הפיקוח הנדרש על בתי הדין הרבניים, מה שאין בהכרח למשרד הדתות.
מדאיגה יותר היא החלטת הממשלה לבטל את רפורמת הגיור ולהותיר את המונופול על הגיור בידי הרבנים האורתודוקסים, שאינם ממהרים להקל ולא תמיד מגלים הבנה לצרכים של האזרחים הנזקקים לשירותי גיור. בישראל ישנם
כ־200־400 אלף אזרחים הנזקקים להליכי גיור הוגנים, מהירים וצודקים, שימנעו מהם חיים משובשים בהיבטים רבים. לצערנו, הם לא מקבלים את השירות המגיע להם. על רקע זה החליטה הממשלה הקודמת להקל את הליכי הגיור ועכשיו, ממש רגע לפני מימוש ההחלטה, חזרה בה הממשלה הנוכחית מכוונתה הטובה, וזאת בשל הסכם קואליציוני בעייתי. זהו עוול בלתי נסבל.
ראשית חטאת היא ב־1953, כאשר מפא"י ובן־גוריון נעתרו ללחצי המפלגות החרדיות והסכימו לחוקק את חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואים וגירושים תשי"ג). בניגוד לתורה הציונית של הרצל ושל ז'בוטינסקי הם הותירו את כל הנושא הזה בידי הרבנים.
נכון, בראש ובראשונה היה מדובר באילוץ פוליטי. בן־גוריון העדיף את החרדים, שהתעניינו רק בענייני ההלכה, על פני שותפים קואליציוניים חילוניים שהתעניינו בנושאי חוץ, ביטחון וכלכלה, שהיו קרובים ללבו והוא לא חפץ לחלוק אותם עם אחרים. אך ככל הנראה היו גם סיבות עמוקות יותר, שנעוצות בשורשיה של תנועת העבודה, במסורת ובדת היהודית. מעניין איך שגלגל מסתובב לו. דווקא ממשלה המונהגת בידי תלמידיו של ז'בוטינסקי, שהתנגד למונופול החרדי והעדיף מדינה חילונית על פני מדינת הלכה, היא זו שמבטלת את הרפורמה. ודווקא מפלגת העבודה, יורשתה של מפא"י, מתנגדת לביטול הרפורמה.
מוטב שהממשלה תעצור כאן ולא תמשיך לצעוד במדרון החלקלק. הכנסת, אם לא הממשלה, חייבת לחוקק את רפורמת הגיור שתשרת את העם. וככל שתקדים, ייטב.
נוטה החסד
אין זה מתפקידו של סגן שר הפנים להעניק חסדים לאזרחי המדינה. האזרחות אינה מעשה של חסד אלא פרי של זכות חוקתית מוגנת. ובכלל, ממשלות לא נועדו להעניק חסדים אלא להגן ולשמור על אזרחים, לקיים ולכבד את זכויותיהם.
ראוי שירון מזוז, סגן שר הפנים, ישתתף בסמינריון מואץ לאזרחות, למשפט חוקתי ולמשפט מינהלי. אם הוא יעשה זאת יש סיכוי שיבין טוב יותר את מהות תפקידו.
נכון, חלק מחברי הכנסת של הרשימה הערבית המאוחדת נוהגים ומתנהלים בדרך מחפירה ומקוממת, והגיע הזמן שתימצא הדרך להרחיקם מהמשכן ולמנוע את אפשרות בחירתם בעתיד מחדש; אך גם אז האזרחות שניתנה להם איננה מעשה של חסד אלא הגנה על זכותם.
מרתק להתבונן בתעתועי ההיסטוריה. בכנסת הראשונה הצליח ח"כ תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית להרגיז את אחד מחברי הכנסת היהודים משום שנשא נאום ביקורתי על צה"ל. הח"כ היהודי אמר לו, בין השאר, שהוא יושב בכנסת בחסדי היהודים והממשלה, ולכן עליו להודות להם.
נתן אלתרמן, מחשובי אנשי הרוח של אותה תקופה, איש תרבות מכובד ומוערך, הקדיש לאירוע הזה את טורו בעיתון "דבר", ובין השאר כתב כך: "ובכן, מי הוא תופיק טובי? הוא חבר הכנסת, הוא קומוניסט ערבי. בבית הנבחרים יושב הוא בזכות מלאה ולא בחסד... ואין הוא חב בזה כל חוב על גודל נפש. ישיבתו היא חוק... ככל צירי הבית גם טובי בו יושב בתוקף המשטר! ואם זה רציני אין צורך כל יומיים על זו הפריבילגיה להגיש לו שטר... זה טיב הדמוקרטיה... חלקה אולי לא קל, אך אם היא לא תהיה מובנת מאליה היא לא תהיה מובנת לנו כלל".
ולאחר שציטטנו את אלתרמן, נציע בהזדמנות זו להרחיב את לימודי הסמינריון לחברי ממשלה חדשים ולהכליל בו גם שירה וספרות עברית.