קשה להתעלם מסדר היום של השבועות האחרונים בוועדות הכנסת. במרכז סדר היום - נושאי יוקר המחיה והקשב לצורכי האזרחים. הקוטג' והאוהלים, סמלי המחאה החברתית של לפני ארבע שנים, הצליחו לשנות לחלוטין את סדר היום הציבורי.

בישיבת קבינט הדיור אתמול אושרה תוכנית מחיר למשתכן, כולל סבסוד של 200 אלף שקל לדייר. ועדת הכלכלה דנה במתווה הגז. חברי כנסת אחרים מציעים כל שני וחמישי יוזמות חקיקה חברתיות.
השאלה אם המחאה החברתית הצליחה כבר אינה במקומה. היא הצליחה, ובענק. סדר היום של מקבלי ההחלטות והפוליטיקאים השתנה לחלוטין והוא מתמקד כיום במציאת דרכים יצירתיות להורדת יוקר המחיה ובתשומת לב יתרה ל״רחשי לב הציבור״.

זה נעשה בין השאר באמצעות חלק מאנשי המחאה כמו איציק שמולי וסתיו שפיר, שעברו לצד השני של המתרס. רפורמות, השקעות ארוכות טווח, עידוד משקיעים זרים או פרגון לבעלי הון - OUT. הורדת המחירים בכל תחומי החיים והדאגה למוחלשים - IN.
השלטונות נזהרים במהלכיהם. כל יוזמת חקיקה או הוראה אחרת נבדקים בשבע עיניים כדי לוודא שלא נעשו ניסיונות להיטיב עם בעלי ההון.
היוזמות להורדת המחירים אינן פוסקות: רפורמת הקורנפלקס, מע״מ 0% על מוצרי מזון בסיסיים, הורדת ״מחיר המטרה״ על החלב הגולמי ובעקבותיו מחירי מוצרי החלב האחרים ועוד. הפחתת מחירי הדיור הפכה למשימה העיקרית בסדר היום הפוליטי של שר האוצר.
וגם בשטח השיח השתנה. תופעת ה״התנהגות החזירית״ של חברות ציבוריות נעלמה כמעט לחלוטין מהנוף. רשתות המזון נזהרות ומורידות מחירים, ואם הן מתעצלות, הרגולטורים כופים זאת עליהן.
רמות שכר הבכירים רוסנו. אלה שלא עשו זאת בעצמם, נאלצו להתכופף בעקבות התערבות חסרת תקדים של הרגולציה. מאז המחאה הוקמו ועדות רבות, שכולן נועדו לטפל ב״ריכוזיות״, ב״תחרותיות״ ולהוריד את יוקר המחיה.
בשנתיים האחרונות היו לנו ועדת הריכוזיות, ועדת הסדרי החוב (שבעקבות התספורות), ועדת ששינסקי (למיסוי משאבי הגז), ועדת ששינסקי 2 (למיסוי משאבי הטבע), ועדת זקן (1) להגברת התחרות בין הבנקים, ועדת שטרום (2) להגברת התחרות בין הבנקים, וזה עוד לא הסוף.
המחאה החברתית שינתה מן היסוד את מילון המושגים העסקי־חברתי ויצרה סולם ערכים עדכני, מתלהם הרבה יותר. אנשי העסקים הפכו ל״טייקונים״. בעלי השכר הגבוה הפכו ל״חזירים״. חברות בעלות רווחיות גבוהה מהמקובל הואשמו בביזה. כנגד אלה שגילו אוצרות טבע הוטחו מילות גנאי כמו ״גנבים״ ו״שודדים״. רגולטורים שלא גילו מספיק נחרצות מול המגזר העסקי הואשמו בקשרי הון־שלטון.
מאידך, אלה מהם שהואשמו בתחילה ברפיסות, אבל בלחץ התקשורת ״חזרו למוטב״, נישאו על כפיים והפכו לגיבורי הרגע. 

סיפור מתווה הגז הוא דוגמה מצוינת כיצד הפכה המחאה לחלוטין את סגנון השיח הציבורי. לו הגז היה מתגלה לפני עשר שנים ולא לפני חמש שנים, מתכונת הטיפול בחברות הייתה שונה לחלוטין מזו הקיימת היום. ייתכן שאז גם בכלל לא היה מתעורר שום שיח ציבורי.