"קונספציה" היא תפיסה, הנחת יסוד שעליה מתבססות שורת פעילויות. הקונספציה שהנחתה את ראשי הממשלה בישראל בנושא הגרעין האיראני, מאז ימי אריאל שרון, הייתה כי ניתן למנוע זאת. לא דחיה, אלא מניעה כוללת. פשוט לאיין את יכולתה לייצר פצצת אטום.
ב-15 השנים האחרונות היו מי שחשבו שניתן להשיג יעד זה באמצעים כוחניים; היו מי שחשבו כי ניתן להשיג זאת באמצעים מדיניים מלווים באיומים. הכול מתוך ההנחה שזה אפשרי.
לפי ראשי הקואליציה והאופוזיציה ההסכם שהושג בין המעצמות לאיראן הוא רע ומסוכן ומעיד יותר מכל על כישלון הקונספציה שעמדה ביסוד מדיניות ממשלת ישראל ופעילותה הבינלאומית.
רק בעוד כ-20 או 30 שנה, כאשר יותרו לפרסום תמלילי שיחות של בכירים ישראלים עם מנהיגי עולם - בעיקר מארצות הברית ומרוסיה – יתגלה, כנראה, מי היה בתפקיד סגן סימן טוב מ-1973, מי שהתריע וזעק לשווא נגד שבי הקונספציה שהובילה למחדל מלחמת יום הכיפורים.
כעת הכדור עבר לידי איראן, והיא תחליט האם להשתמש בידע שברשותה ולהמשיך בתהליך הפיתוח של נשק גרעיני ומתי. הסנקציות הוסרו. הפיקוח יוטל במועד אחר וגם אם יופעל רבות הספקות לגבי יעילותו. בוודאי שלא ניתן לפקח על הידע האנושי של המדענים האיראנים.
התקדמותה של איראן בדרך להשגת יכולת גרעינית לא נבעה ממספר הצנטריפוגות, לא מכמות המים הכבדים ואפילו לא מכמות מוטות האורניום המועשר; אלא מהידע העצום שנצבר אצל מדעניה. ידע לא ניתן למחיקה ומוח האדם אינו ניתן לפיקוח, אך הצטיידות בטילים ארוכי טווח המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעינים ניתנת גם ניתנת לפיקוח.
סרקזות מסוג חדיש יותר או פחות להעשרת אורניום אינן ניתנות לאיתור, לעומת אמצעי שיגור שניתנים גם ניתנים לפיקוח. כיוון שכך גם תקיפה אמריקאית לא הייתה פותרת את הבעיה ובמקרה הטוב דוחה את פיתוח הפצצה לפרק זמן לא ארוך.
ברור שהנחת יסוד אחרת, שבמרכזה מניעת אמצעי שיגור, הייתה מחייבת גם שנויים בהתנהלות. אמנם לא היה נכון שלא לתבוע מהמעצמות בפומבי להשיג הסכם שיעצור את מרוץ החימוש הגרעיני של איראן, אך השאלה היא סדר העדיפויות ודרך הטיפול.
במקום מחלוקת מתוקשרת עם ארצות הברית - הסכמה לגבי מניעת אמצעי שיגור; במקום גיוס האופוזיציה האמריקאית נגד נשיא מכהן - שיחות חשאיות על מטריה הגנתית ואולי אף צירוף ישראל לנאט"ו, או הקמת ברית ביטחונית אסטרטגית אחרת; במקום הטחת האשמות ועלבונות כלפי מדינות ידידותיות באירופה - מאמץ למציאת מכנה משותף; במקום התעלמות מרוסיה ומסין - מאמץ לגייסם למניעת ייצור או רכישה של אמצעי שיגור, בעלי יכולת לשאת ראשי נפץ גרעיניים. דרישה חד משמעית מאיראן להתפרק מנשק רקטי, שמסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיני, הייתה בת התכנות גבוהה ביותר.
מניעת פיתוחה של אופציה גרעינית באיראן היא, כמובן, האופציה המועדפת. אולם האם היא אי פעם הייתה ברת השגה באופן מוחלט - כנראה שלא. האם ניתן היה למנוע מאיראן השגת יכולת תקיפה ושיגור לעבר ישראל - כן וכן.
פיקוח על הצטיידות איראן בטילים ובמטוסים, פירוקה מאמצעי שיגור, כינון בריתות הגנה עם ארצות הברית ועם אירופה ושימוש מושכל ונבון בהרתעה בינלאומית וישראלית, יכלו להביא להפחתה משמעותית בסכנה הנשקפת מאיראן. אך לשם כך נדרשה קונספציה אחרת. ההסכם שהושג הוא עובדה קיימת, אך עדיין לא מאוחר לשנות כיוון.