דעי לך שהפתעת אותי ואני מאוכזב ממך, כתב לי ידיד פייסבוק בהודעת צ׳ט. הוא חיכה שאכתוב משהו בשבוע שעבר בעניין גמר המונדיאל לנשים, שאותו פספסתי בעוונותי ואחר כך הצטערתי על כך. ״דווקא את פספסת?״, אמר זה שבפעם היחידה שבה נפגשנו הוא ראה אותי צועקת בנימוס ביציע של שער חמש בבלומפילד ומאז מתקשה לשכוח את המחזה.
״זה היה המשחק הטוב בהיסטוריה״, הוא כתב עם יותר מדי סימני קריאה ואייקונים שגברים בדרך כלל לא משתמשים בהם בשיחות רשת. אלא שאני נרדמתי. ורק לאחר שראיתי את הדיווחים מקנדה על הרייטינג שהרקיע שחקים ועל תהלוכת הניצחון המאולתרת בניו יורק שהוציאה אלפים החוצה, הייתה בי גם קצת גאווה נשית קטנה. לעזאזל, אמרתי לעצמי כאוהדת מושבעת של כדורגל, העובדה שהן גם משחקות נפלא וגם יפות מעצבנת מאוד מצד אחד ומנגד גורמת לי לאיזה חיוך פנימי, עד שאני כל כך הולכת לנופף בזה בפניו של נהג המונית הבא שיגיד מילה אחת על נשים שלא יודעות לנהוג או משהו בסגנון. ואכן סוף־סוף נשים הן לא גימיק, לא משתמשים בהן כדי לצחוק עם החבר'ה, כמו בפרסומת ההיא שכולם מדברים עליה ואני מסרבת בכל תוקף לתת לה עוד במה. אתם יכולים להציץ אצל שכני לכפולת העמודים הזו שנדרש לנושא.
אחר כך, כשקראתי שקרלי לויד, אחת השחקניות מנבחרת ארצות הברית שהבקיעה שלושה גולים באותו משחק גמר, ביקשה מהחבר הקנדי שלה לא להגיע למגרש כדי שלא תתבלבל, חייכתי לעצמי את החיוך הזה ששמור לנשים בלבד שיודעות טוב מאוד על מה הן מדברות. אתם מכירים את זה שאתם נושאים עיניים אל מישהו שנדמה לכם כמושלם, ואז נופלים לרגליו עוד יותר ברגע שאתם מגלים אצלו את נקודת החולשה? אז זה בדיוק מה שקרה לי עם קרלי, שהודתה שהיא לא מסוגלת לשחק כשהחבר שלה יושב בקהל. אני כל כך מבינה אותה.
כשחקנית לשעבר, ולא על המגרש, אני מזדהה מאוד עם התחושה הנוראית שאת חשה כשהבחור שלך יושב לו בנחת עם התוכנייה ביד ביציע הימני בשורה עשר בכיסא חמש ובוחן את רף ההתרגשות שלך על הבמה באותו הערב ולא באופן אובייקטיבי. אני מניחה שזה מה שתמיד הפחיד אותי בזוגיות עם מישהו שחולק איתך את אותו המקצוע. כזה שמסוגל לתת לך הערות וביקורת שהיא לא תמיד נעימה לאוזן, ואת מצדך לא ממש יכולה לומר לו שהוא לא מבין כלום או להחליק את זה כשאתם נכנסים ביחד לאותה המיטה.
אחר כך מגיע השלב שבו הוא מנסה לפייס, ואת תגידי לו שהוא צודק בסך הכל ושזה בסדר לשמוע מדי פעם ביקורת בונה, אבל בפעם הבאה תסרבי לכך שהוא יגיע להצגות טרום בכורה, כי זה הורס לך את הבריאות. ובכל זאת, את מאוד רוצה לקבל ביקורת כשצריך, אך מנגד מעוניינת לשמור בראש ובראשונה גם על חיי מין תקינים. וביקורת וסקס זה לא משהו שהולך יחד.
זה קרה שוב לפני כמה שנים כשרק התחלתי לכתוב את הטור הנוכחי, ובן זוגי דאז, שעסק גם הוא בתחום בצורה זו או אחרת, קרא את אחד הטורים הראשונים והיו לו השגות מסוימות. האמת היא שאני הייתי זו שביקשה את חוות דעתו המלומדת, אלא שאז הוא החל להביע עניין קבוע בהצצה טרומית לטקסטים. לא רק זאת, אלא הצצה מהסוג המעצבן ביותר - מעבר לכתף בעת הכתיבה. ואני, שתמיד ליטפה את הטקסטים שבקעו ממנו, הודעתי לו קבל עם וסלון שמעתה והלאה הערות אני מוכנה לקבל אך ורק מהעורך. הוא נעלב וגם אני. ואז חברה טובה וחכמה אמרה לי שאני ילדותית, כי בעצם האקט הזה אני משדרת שאני מחפשת גבר שיעריץ אותי ולא שותף שיכול גם ללמד אותי דברים שאולי עוד לא גיליתי על עצמי או להפך. היא כמובן צדקה. ובכל זאת, אני מבינה את קרלי שלא רצתה לאבד את הריכוז כשהחבר שלה יושב בקהל. מנגד, היא הבקיעה שלושה גולים, שאחד מהם היה שער מחצי מגרש (ובמונחים של גבר זה יכול להיות עניין די מסרס), אז אולי באמת טוב שהוא נותר בחוץ.
לא פעם כתבתי כאן שאני לא אוהבת אפליה מתקנת, מכיוון שאני לא חושבת שצריך להיות מופתעים בכל פעם כשנשים עושות משהו בלתי צפוי ומנותק מהסטיגמה. במקרה הנ״ל, ללא קשר מגדרי, פשוט מדובר בכדורגל נפלא. ואותו הדין בדיוק נוגע מבחינתי גם לבחירות גרועות של פרסומאים ובדיחות סקסיסטיות שממש לא צריך להתרגש מהן. כנ״ל לגבי אמירות אלה ואחרות של אמנים. נשים, עברנו מזמן את השלב הקורבני. ואם זה בכל זאת קצת מציק בפנים, זמזמו את השיר החדש של מ. פרץ: ״הלוואי שכל הגברים/ יזכו לנשים עם קריירה/ ככה הן עסוקות/ ולא משגעות אותנו״. ותצחקו.