אני זוכר היטב את מפגש העבודה בוושינגטון בשנת 1998 - שר הביטחון הישראלי מול מזכיר ההגנה האמריקאי, עם שורת גנרלים ופקידים מכל צד. "אדוני שר הביטחון, ארה"ב רואה עין בעין עם ישראל את פוטנציאל האיום", הבהיר המזכיר האמריקאי. זה בא אחרי הרבה מאוד עבודה. מאז חלפו שנים ארוכות ועוד יהיה זמן לתחקר ולכתוב ספרים על מה עשה כל מנהיג אמריקאי, ישראלי ואיראני בתורו, איפה טעינו, האם טעינו וכו׳.
בעצם חתימת הסכם ווינה, שהוא רע לישראל ולמאבק העולמי בטרור, מותיר אחריו ברק אובמה ״מורשת נשיאותית״ של מעבר ממסורת של הפעלת עוצמה וכוח צבאי לעידן של דיאלוג ודיפלומטיה ציבורית. טוב או לא, זה מה שיש. לשם העולם הולך.
למרות כל הטענות שיש נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, עדיין צריך לומר: הוא באמת היה הראשון שזיהה (יחד עם אפרים סנה), הוא לא הרפה, הוא העלה לסדר היום הבינלאומי, הוא פעל לקידום ולתקצוב הכנת האופציה הצבאית, ובתוך כך גם להנעת הסנקציות של ארה״ב ושל המערב נגד איראן, שהביאו לבסוף להסכם שישראל מתנגדת לו כעת.
יש כאן בהחלט פן פוליטי, ויהיו האשמות על ״הפחדת הציבור״ ועל ״בזבוז כספים לאופציה צבאית״ ועל ״קלקול היחסים עם ארה״ב״, אבל יש גם פן ביטחוני וצבאי. הבאת איראן למדינת סף יכולת גרעינית־ צבאית ברישיון בינלאומי תביא בהכרח את הטורקים, את הסעודים ואת המצרים לנסות לממש את חזונן בתחום.
ההסכם עם ארה״ב ועם המערב מסמן למעשה את איראן כמעצמה אזורית (לא ערבית) בלב אזור ערבי, עם כל המורכבות והרגישות שבדרך. דווקא ההסכם הזה יכול לקדם ברית אסטרטגית אזורית בין ישראל לסעודיה, לירדן, למצרים, למדינות המפרץ ובהמשך לטורקיה. המדינות הללו חוששות מאיראן לא פחות מאשר ישראל חוששת מאיראן. ובכלל, כבר שמעתי בשנים האחרונות אנשי צבא וביטחון בכירים שלא חוששים כלל מהימצאות נשק גרעיני באיראן, חלקם טוענים שזה אפילו טוב.
מה שנותר לישראל לעשות כעת (במקביל לניסיון לסכל את ההסכם בבתי הנבחרים) הוא לגבש ״חבילת פיצוי״ איכותית, רחבה וחסרת תקדים בהיקפה מהממשל האמריקאי, גם בתחום מימון המחקר והפיתוח, גם בתחום מטוסי הקרב האיכותיים, גם בתחום החימושים וגם בשיתופי פעולה מודיעיניים.
במקביל, ראש הממשלה, כיו״ר ועדת השירותים החשאיים (ור״ש) וכמפקדו של המוסד, ינחה בוודאי להעמיד בראש הצי״ח (ציון ידיעות חיוניות) אספקת מידע ברמה של ״אקדח מעשן״, שיוכיח סטייה של האיראנים מההסכם, באופן שיעמיד את המערב באור מגוחך. וגם נצטרך כאמור להפיק לקחים ולבדוק כיצד הפך ״הקומקום שהוזנח״ ל״קטר מאיים״.
במקביל, ראש הממשלה, כיו״ר ועדת השירותים החשאיים (ור״ש) וכמפקדו של המוסד, ינחה בוודאי להעמיד בראש הצי״ח (ציון ידיעות חיוניות) אספקת מידע ברמה של ״אקדח מעשן״, שיוכיח סטייה של האיראנים מההסכם, באופן שיעמיד את המערב באור מגוחך. וגם נצטרך כאמור להפיק לקחים ולבדוק כיצד הפך ״הקומקום שהוזנח״ ל״קטר מאיים״.
בסוף מדובר כאן גם, או בעיקר, בכלכלה, בכסף רב ובסנקציות. רק העיצומים והעול הכלכלי הביאו את האיראנים לשולחן המו״מ בווינה כשם שרק יוון על סף חידלון כלכלי התיישרה עם הדרישות האירופיות. בסוף זה הכל הכסף והכלכלה.
2 על פי עדויות מראשי ועדות בכנסת ומח״כים מסיעות שונות, אני למד על שינוי משמעותי בהתנהלותם ובסדר יומם של חברי הרשימה המשותפת. הם כאן לעבוד. לאחר שנים שבהן נדמה היה כי מה שקורה בעזה, בשכם, בסוריה או בתוניסיה מעניין אותם הרבה יותר מאשר החיים בג׳ת, ברהט, בדיר חנא ובקלנסואה, הדברים מתהפכים. הח״כים הערבים מייצגים באופן נכון והדוק יותר את צורכי המגזר הערבי בתחומי הבריאות, החינוך, הרווחה, התשתיות ואיכות הסביבה.
ככל הנראה, הדבר נובע מהתפתחות התקשורת והרשתות החברתיות ומדרישת ציבור הבוחרים לקבל דין וחשבון מנציגיהם מחד והבנה עמוקה ואג׳נדה ברורה של יו״ר הסיעה איימן עודה מאידך. גם שרים וגם יושבי ראש הוועדות מעריכים כי אם תימשך המגמה החיובית הזאת, אפשר יהיה להשיג התקדמות בהרבה תחומים במגזר. הלוואי.
3 השבוע השתתפתי בבית הלוחם בתל אביב בערב הקרנה מיוחד של הסרט ״טיול שחרור״, המתעד את הטיול המאתגר להודו של קבוצת נכי צה״ל מהעשור האחרון. הסרט, שישודר בקרוב בטלוויזיה, מתעד את הלוחמים, את סיפור פציעתם ואת מורכבות שיקומם, ומלמד כיצד במקום שהגוף ינהל את הנפש, יכולה הנפש לאתגר ולנהל את הגוף ולהביאו להישגים עד כדי טיפוס בפרוטזות לפסגת ההימלאיה. רק שם, באוויר הפסגות המשכר, יכול נכה עיוור לומר: ״מה אכפת לי שאני לא רואה. העיקר שאני יכול לנגב את התחת״.
את הטיול המורכב יזמה ומימנה אגודת הידידים של ארגון נכי צה״ל, עמותה חדשה שהקים לפני שנתיים אלוף (במיל׳) יואב גלנט וכעת עומד בראשה אלוף (במיל׳) אליעזר שקדי. בערב ההקרנה נכחו המטיילים ובני המשפחות, המלווים והמדריכים, ראשי העמותה וידידיה. בלטה בקהל קבוצת אל-על, שנרתמה לפרויקט, ליוותה אותו וסייעה לו רבות, לא מעט בהובלת המנכ״ל הקודם והיו״ר היום, אליעזר שקדי, וגם בזכות המנכ״ל הנוכחי דוד מימון וחברי ההנהלה, רובם קצינים לשעבר החשים מחויבים לנכי צה״ל. באו גם הרמטכ״לים לשעבר שאול מופז ובני גנץ והרבה קצינים בכירים, בעבר ובהווה.
אגודת הידידים של ארגון נכי צה״ל היא עמותה המסייעת לנכים (בעיקר צעירים) ללחום את ״המלחמה שלאחר המלחמה״. מטרתה קדושה, אנשיה ומנהליה טובים, ומעשיהם ראויים עד מאוד. אפשר לסייע להם באמצעות תרומה לחשבון ע״ש אגודת הידידים של ארגון נכי צה״ל, מספר 8188/44, סניף 628, בנק לאומי.
4 באופן כללי אני בעד שכל אדם שנכנס לתפקיד יאמץ לעצמו את הכלל ״בדוק וחדש ולא ראה וקדש״. זהו תנאי בסיסי לשמר את הרלוונטיות של כמעט כל גוף או חברה. כך השתדלתי לנהוג בעצמי בתפקידי בעבר וכך אני ממליץ לחברים. כך נוהג גם מפקד גלי צה״ל, עמיתי ירון דקל. הוא מנהיג הרבה מאוד שינויים ולא מותיר אבן על אבן. חלק מהשינויים מתבקשים וחלקם שנויים במחלוקת, וטוב שכך.
השבוע התבשרתי כי גלי צה״ל פנתה לציבור הרחב שיציע הצעות ללוגו חדש לתחנה, ואני אומר: עצרו. יש דברים שלא צריך לשנות. הלוגו של גלי צה״ל מוכר, חביב, קליט, בצבעים נעימים ובולט בכל מקום. דמו בנפשכם שיגיע רמטכ״ל וישנה את הלוגו של צה״ל כדי ״לשנות קצת״ או שנשיא מדינה יקרא לאזרחים להציע הצעות לסמל חדש למדינה, נאמן לרוח הזמן והשיתוף.
כדי להמחיש כמה לא כדאי ״לשנות הכל״ אגלה לכם שגלי צה״ל שוכנת למעשה ברחוב יהודה הימית 17, אבל כתובתה המוכרת היא יהודה הימית 23. כך גם כתוב בניירת הרשמית של התחנה. כשהדפסנו ניירת חדשה, החלטנו להשאיר את הטעות. זה עבד עד היום ויעבוד גם הלאה.
5 השבוע עסקו כאן גם בשמות רחובות על שם אישים. הזהרתי כבר לפני שנים את יצחק (בוז׳י) הרצוג שמבחינה זו הוא עובד לשווא. בכל עיר, כך הסברתי לו, יש רחוב מרכזי על שם הרצוג, אם לא רחוב אז שדרה או כיכר, וזה בכלל ע״ש סבו, שהיה הרב הראשי, או על שם אביו, יצחק הרצוג הנשיא. במקומות מסוימים קראו רחוב על שם ״הנשיא השישי״, היות שהשם ״הרצוג״ כבר ״תפוס״. נשאר ״יצחק״ וגם כאן יש כבר: ״תל יצחק״, ״רמת יצחק״, ״שדה יצחק״, ״משואות יצחק״ ועוד.
ובוודאי שיצחק הרצוג לא ירצה שינציחו את שמו כ״רחוב בוז׳י״. לכן הוא עובד ומשרת לשם שמיים וגם זה משהו בימינו.